1. יותר מהכל, נראה שפתיחת העונה החדשה מציבה אתגר גדול במיוחד כלפי מכבי תל אביב. אולי הגדול ביותר שלה מאז הגעת ג'ורדי קרויף (נקודת המפנה האמיתית בתולדות המועדון, עם כל הכבוד לגולדהאר): כי גם בתקופת היובש (היחסית) שחוותה הקבוצה בשנות הזוהר של הפועל באר שבע, היתה שם תחושה יסודית שמתישהו יהיה בסדר - ואכן היה. אבל קיץ 2020 הוא קיץ אחר, בכל המובנים - לא רק שאיביץ' הלך, גם מרבית הזרים שהיוו חלק בלתי נפרד מהקבוצה הגדולה שבנה כבר אינם. כשמוסיפים לזה את שחרורם (המוצדק) של אצילי ומיכה, מקבלים מכבי ת"א אחרת. שונה מהותית מזו שאיביץ' קיבל בקיץ 2018.
כמה יסודות מהקבוצה ההיא עדיין כאן. גלזר עוד פה, גם יונתן כהן, שכטר שמשמש כדבק הוחתם לעונה נוספת וגם שרן ייני שיספק את המנהיגות. אבל עמוד השדרה הבסיסי - חוליית ההגנה שמשתנה, גולסה שנמצא עדיין על הגדר והעובדה שלמכבי אין ממש חלוץ טבעי ברמה בסגל - נמצא בבעיה גדולה. למכבי צריך לתת את ההנחה שהקיץ שלה היה הפעם קצר במיוחד, והקבוצה תצטרך להיבנות תוך כדי תנועה, אבל גם צריך לזכור שהיריבה שלה לתואר האליפות התחזקה מאוד על הקווים, ועם כל הכבוד לרכישות נוסח טל בן חיים ובן ביטון (שני שחקני ליגה ישראלית ראויים ואף יותר), הן לא ממלאות את הוואקום שנוצר כתוצאה מהשילוב בין קורונה, תחושת מיצוי וחילופי דורות.
מכבי ת"א תעלה למשחק אלוף האלופים כשהיא עדיין שלד, וגם על עונה אירופית מוצלחת היא כנראה לא בונה. המבחן האמיתי יהיה בסוף החודש, כשהליגה תתחיל - אבל נכון לשלב זה, בקבוצה שאצלה הוודאות היתה מעל הכל ותחושת הביטחון העצמי היא חלק מה-DNA, יש יותר שאלות מתשובות.
בן חיים. לא מספיק (אלן שיבר)
2. גם את המתחרה של מכבי תל אביב על האליפות, מכבי חיפה, קיץ 2020 לא תפס טוב. לא כך היא רצתה לדמיין את האיחוד המחודש שלה עם ברק בכר, האוהד שסגר מעגל ועמד שוב על הקווים, במטרה להחזיר את הירוקים אל ימי הזוהר. זרים מעולים אף אחד לא יכול ממש להביא בתקופה שבה השמיים סגורים, השוק הישראלי בעיקר מכוון לאירופה (לעזאזל, עומרי גלזר מועמד לקבוצה פולנית) וחיפה בעיקר תצטרך לנסות כמה שיותר לשמור על הקיים. לקחת את הקבוצה שנתנה עונה טובה מאוד בשנה שעברה, לספק לה מעט יותר ביטחון עצמי - בעיקר בהגנה ובמרכז הקישור - כדי לעשות את הצעד הקשה מכולם, מקום אחד למעלה.
אבל יכול להיות שלפרויקט של ברק בכר בכרמל ייקח עוד שנה אחת להתארגן - עוד שנת הסתגלות. השאלה היא, האם השילוב הזה בין המאמן הישראלי הטוב ביותר בשוק, לבין קבוצה שלא הניפה צלחת כבר עשר שנים (נצח בתודעה של מכבי חיפה המודרנית), מאפשר לה לחכות את השנה הזאת. האם יש לה את הסבלנות לייצר קבוצה מנצחת לאורך זמן, או שבכר ייקלע למלכודת הידועה של יותר מדי מאמנים לפניו: ציפיות גבוהות שירמסו גם את הכוונות הטובות של האיש מנווה יוסף. הקורונה דפקה את כולם, אבל אצל מכבי חיפה אולי תחושת הפספוס היא גדולה מכל. היתה לה הזדמנות פז לתפוס את מכבי ת"א בחילופי המשמרות, ונכון לשלב הזה יש לה קבוצה טובה, אבל קשה להגיד שזו גרסה משודרגת מדי של חיפה נוסח 2019/20. אבל כל הנסיבות המקלות לא ישנו מהשריקה הראשונה: שעון החול של ברק בכר התחיל לעבוד. והוא יקווה לעצור את השעון בזמן.
ברק בכר. אין סבלנות בחיפה (אלן שיבר)
3. אבל כצל מעל העונה הזאת, גם מעל שתי היריבות לאליפות, מרחפת הקורונה שעדיין איתנו. גם עונת 20/21 תיפתח ללא האוהדים, מרכיב חשוב ביצירת איזשהו סיכוי להתאוששות כלכלית בענף ומרכיב מהותי בכדורגל הישראלי בכלל. גם אם המצב הבריאותי עדיין לוט בערפל (בשורות מעודדות מגיעות מדי פעם, אבל עדיין לא משהו שאפשר ללכת איתו למכולת - או לקופות של "לאן"), לדעתי זו המשימה מספר אחת של פרנסי הליגה: לתת לקהל לחזור. גם במספרים קטנים, במרחקים, עם מסכות - יו ניים איט. חזרת המשחקים ללא קהל היתה מתבקשת בעונה שעברה, כי האלטרנטיבה היתה בין כדורגל בלי קהל או אין כדורגל בכלל.
עכשיו, כשנמצא הפיתרון הכלכלי לפתיחת העונה הנוכחית, הכדורגל הישראלי שידע היטב להפעיל את הווקטורים שלו בדרך לאותו הסכם, צריך לפתוח מחדש את השערים גם לאוהדים. גם כדי לייצר הכנסות לבעלים, שעומלים קשה מאוד כדי לנסות ולהחזיק את הספינה יציבה במים סוערים, אבל יותר מהכל כדי להחזיר פסקול אמיתי. להזרים מחדש את הדם למערכת שנקראת הכדורגל הישראלי, לייצר מחדש משמעות לכל העסק. אני הייתי בעד לחדש בכל מחיר: מצב שבו הכדורגל הישראלי לא היה מחדש את פעילותו, היה רע בהרבה מהאלטרנטיבה. אבל זה לא פיתרון שיכול להחזיק עונה שלמה, לא כלכלית ובעיקר לא אנושית. גם גדולי המצדיקים והנלחמים למען חזרת הכדורגל, הרגישו מעט ריקניים כשצפו במשחקים כמו הדרבי התל אביבי או משחק העונה מול כיסאות ריקים.
בתקווה שיום אחד נעבור את הגל הנוכחי, האתגר של מדינת ישראל תהיה לנסות ולייצר חיים לצד הנגיף (עד שיימצא הפיתרון הרפואי). לקיים שגרה נורמלית, בכפוף להתגוננות ולזהירות. ואין דבר שהוא יותר "החיים עצמם" מאשר תרבות: גם באולמות, גם בתיאטראות, גם בהופעות - וגם באצטדיוני הספורט. לכדורגל הישראלי יש דופק, תודה לאל, אבל בלי הקהל - אין לו באמת חיים.
בלי קהל יש לכדורגל דופק, אבל אין לו חיים (דני מרון)