12 זה בלי תואר. ילדות שנולדו בתואר האחרון שלנו יחגגו השנה בת מצווה. מי לא חגג בזמן הזה. מכבי ת"א חגגה בלי סוף, ב"ש שברה בצורת, חיפה חגגה, גם הפועל ת"א חגגה מאז. אפילו קרית שמונה חגגה, ועוד פעמיים. בני יהודה פתחה שמפניות, אפילו הפועל חיפה, על הראש שלנו בטדי. רבאק, הפועל ר"ג חגגה. כולם הניפו, צלחת או גביע, בזמן שאנחנו חורשים את הארץ הזאת לאורכה ולרוחבה, גוררים רגליים, אולי הפעם, חורצים את הייאוש על הדרך שמובילה למגרש. תולים אשמים, ההוא שהרכיב את הקבוצה, וזה שמאמן אותה ברשלנות, והשוער שלא לקח את הכדור ההוא בגמר. הדמויות מתחלפות אבל הסיפורים לא. הם מספרים בקול אחד את אותו סיפור חוזר.
ופתאום תקווה. לכסף גדול, לשושלת כמו פעם, לחגיגות, כיכר ספרא. מקימים את הבמות לא רק כדי שיצחקו עלינו אח"כ אלא כדי לחגוג עליהן ממש. כסף מביא איתו תקווה. ומנסים לשכנע אותנו שיש פה מורכבות: שזה כסף ערבי. שליטה זרה. מוסלמית. ומי יודע מה הם ינחיתו לנו. תראו, זה מורכב. יש לנו ציביון מסוים. מסורת. אז לא. אנחנו רגילים לחשוב על כל בעיה כמורכבת, מרובדת, אבל לפעמים זה סתם שחור לבן. אלה שמוכנים שישחק אצלם שחקן נוצרי, להינות מכסף שמימן מלחמות באפריקה, לא מוכנים לקבל כסף מוסלמי. והפעם אין שום תירוץ של אצבע בעין, אין מניעים נסתרים. פירות של שלום חדש, חם. זה פשוט מה שזה: גזענות. נטו. שום מכונה לא תכבס את זה ואי אפשר לאוורר את זה על שום חבל. בצד אחד גזענים, ובצד השני לא. לפעמים זה פשוט ככה.
גאידמק. למה הוא לגיטימי ובן חליפה לא? (אלן שיבר)
בן חליפה. מעניק תקווה (צילום מסך)
ומנסים לשכנע אותנו שאנחנו לקראת מלחמה. אנחנו לא אמורים להיות: הרוב המוחלט של הקהל בעד המהלך הזה. אם הרוב הזה יקבל את הגב מהתקשורת ואת הגיבוי מהמשטרה ובתי המשפט, זה אמור להיגמר מהר מאוד. כהרף עין. כמו שעם עלי מוחמד, אחרי כל הרעש, והאימון המקולל ההוא, זה נגמר מהר והפך לנורמלי. אבל במידה רבה אנחנו נאבקים לא רק בלה פמיליה, אלא בתקשורת שלא רואה מעבר לכיס שלה, במשטרה שפוטרת הכל כלאחר יד ובתי משפט שמקלים ראש. נגד לה פמיליה זה אמור להיגמר מהר מאוד; נגד כל אלה ביחד, זה בהחלט יכול לקחת זמן.
אבל יש לנו זמן. חיכינו הרבה. 12 שנה.
ויש לנו את הסבלנות. המאבק נגד הגזענות בבית"ר, שעלה ביתר שאת ב-15 שנה האחרונות, הוא לא מאבק שמסתיים בנוק אאוט אלא גרף עם עליות ומורדות. תקופת הצ'צ'נים הייתה ירידה גדולה, בלתי נשכחת, חרוטה עמוק באתוס הבית"רי. עלי מוחמד היה ניצחון קטן. ועכשיו יש לנו אפשרות לעלייה תלולה נוספת בגרף הזה, כזו שאי אפשר למחוק ואי אפשר לטשטש. זו לא מלחמה על הקצפת, על כסף ששווה קפיצת מדרגה - זו מלחמה על החיים של המועדון הזה. כל פעם שלה פמיליה מנצחים, המועדון מת עוד קצת. הניצחון האחרון שלהם הביא אותנו למצב המסורס של היום והניצחון הבא יכול להיות המכה האחרונה. אנחנו עוד נגסוס לאיטנו, אבל זה ייגמר. זו תהיה בית"ר שלא נרצה להעביר הלאה. מדשדשת במקרה הטוב, מחוקה במקרה הרע.
אין לנו את הפריבילגיה הזאת. חייבים לעמוד מנגד. בקול. בגאווה. הזמן הוא עכשיו.
מגיע להם לראות אליפות (דני מרון)