בינגו או פלופ? המאמן עם העין הכי טובה לזרים

החלון נפתח, ומאמני ליגת העל (או לפחות חלקם) שוב צריכים להוכיח את היכולת לזהות את הזרים שישדרגו את הקבוצה. דירגנו את הבכירים על פי בחירות העבר. ענו על הסקר

אבישי סלע
אבישי סלע  23.01.21 - 13:05

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

בכדורגל הישראלי, אחד המפתחות הגדולים ליכולתך כמאמן (או כבונה קבוצה) - הוא הבאת הזרים. ה"עין" המפורסמת, זו שמצליחה לזהות כשרונות מעבר לים, ולהביא אותם לישראל. לרגל שובה של ליגת העל, ניסינו לתת סימנים ביכולת בחירת הזרים של חמישה מאמנים שונים - מי שנחשבים למאמנים הטובים שיש בליגה, דרך האספקט הזה. וכאן צריך גם לתת דיסקליימר: צמצמנו את הרשימה כדי לנסות ולבחון - מי קיבלו את התנאים, מי עבדו בקבוצות שבהם ניתן להביא זרים איכותיים, היתה יכולת כלכלית לייצר חיזוק משמעותי, ואז העין המקצועית היתה יכולה לבוא לידי ביטוי. אז הנה דירוג המאמנים, מהטוב לרע, על פי היכולת שלהם לייבא כישרון לכדורגל הישראלי. התוצאות מעניינות.

ברק בכר
הצלחות: במקרה של בכר, הוא מקרה קלאסי של משה - שלא הצליח להגיע אל הארץ המובטחת. מהצלחה משמעותית אחת שלו, מיגל ויטור, הוא הרוויח בזמן אמת - אבל מז'וסוואה, שבכר היה זה שהביא בתחילת עונת 2019/20, דווקא יורשו יוסי אבוקסיס היה זה שנהנה, מי שנחשב כיום לאחד הזרים הטובים בליגה. ניתן בהחלט לציין גם את מיחאי קורהוט, שאמנם הקדנציה שלו בבאר שבע נגמרה לא טוב, אבל היו רגעים בהם זרח (בעיקר בקמפיין האירופי של ב"ש בעונת 16/17) ואת לוסיו - שאת ההצלחה חווה במקומות אחרים, אבל נחשב לאחד מחלוצי הליגה הטובים שיש לנו.

פלופים: בצד השלילי, ניתן לציין בעיקר את תומאש פקהארט - שהגיע לארץ עם לא מעט רזומה, אבל לרוב אכזב ולא השווה את רמת הציפיות (למרות שסיים כסגן מלך השערים של ב"ש בעונת 17/18 עם 10), איסק קואנקה - שלמרות הרקע בברצלונה, ראה את טרנר בעיקר מהיציע; והזייה אחת ושמה ואדים מנזון - שלא ברור מה היה הקשר שלה לכדורגל מלכתחילה.

האיזון: חיובי. אמנם את ההצלחות של ב"ש נהוג לייחס לשלושה זרים שלא הוא הביא לארץ - אנתוני וואקמה, ג'ון אוגו ואובידיו הובאן (עוד נגיע לשניים האחרונים), אבל אפשר להבין מכאן שבכר ידע גם להנחית זרים טובים בכוחות עצמו. כשמחברים לזה את בוגדן פלאניץ' (שאמנם התחיל בינוני, אבל לאט לאט גדל למשבצת הבלם הזר שחיכו לו) וחוסה רודריגס שתפס מקום נהדר בקישור, אפשר להגיד שבכר נמצא בטופ - גם בקטגוריה הזו.

אלישע לוי
הצלחות: האמת היא שיכולת הפגיעה של אלישע לוי בזרים הולכת הרבה אחורה - צופי הסרט "בית שאן סרט מלחמה" בהחלט יכול לזהות את דניאל סקנטיי הרומני וקלאודיו קהימי הארגנטינאי סוחבים את הקבוצה בקילומטר האחרון של מאבק ההישרדות המפרך (קהימי אפילו כבש צמד במשחק ההישארות מול מכבי חיפה). בעידן המודרני, ניתן לזכור לו את ולדימיר דבאלישווילי - אחד החלוצים היותר איכותיים שנחתו במכבי חיפה, ובעיקר שניים - ג'ון אוגו ואובידיו הובאן, שהיוו את עמוד השדרה של הפועל באר שבע בשלוש האליפויות של ברק בכר. עבודה שלו.

פלופים: לצד הצלחות מובהקות, היו ללוי גם נפילות - בעיקר בשנים החלשות עם מכבי חיפה (שמות כמו דניאל ססארץ', יוריצה בוליאט או יא יא סיידו) והפועל באר שבע טרום "מהפכת ברדה" (פטריק אוסיאקו ובויאן מרקוביץ', למשל).

האיזון: חיובי. בסופו של דבר, רוב הקריירה אלישע לוי עבד בתקציבים יחסית קטנים, ולא היה מורגל בעבודה שכזו - מה גם שהפלוס שלו היה לרוב בהוצאת המקסימום מהסגל הישראלי. אבל העובדה שהביא שני זרים שעיצבו אלופה אדירה בכדורגל שלנו, מתעלה מעל כל השליליות. הטוב עולה על הרע, לחלוטין.

סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה
הצלחות: על שמו של צמד המאמנים רשום בינגו אחד מרכזי - עלי מוחמד, שמשחק היום אצלם בבית"ר ירושלים והגיע למכבי נתניה עוד בליגה השנייה. שחקן שלא רק שסלובו ושי אחראים להבאתו, אלא גם לצמיחתו לכדי שחקן מוביל ואחד הזרים הראויים בליגה שלנו. בל נשכח שהם גם אלה ששמו את ידם על ניקיטה רוקאביצה, שעונת הפריצה שלו במדי בית"ר הביאה אותו לתודעה (וכיום הוא, ללא עוררין, החלוץ הטוב בליגה - ומלך השערים המוביל בפער גדול). גם פאטוס בצ'יראיי, למרות שקצת דעך בהמשך, יכול בהחלט להיחשב בעמודת הזרים החיובית של הצמד.

פלופים: בעמודה השלילית ניתן לרשום את יחמיר היקה, שלא הותיר רושם מיוחד במדי היהלומים; את רומן גולובארט, שהגיע ונעלם כלא היה; וגם ארסיניו ואלפורט, שלנצח יהיה אחד הנשכחים שבזרים של בית"ר ירושלים.

האיזון: סביר. דראפיץ' וברדה מלכתחילה לא נחשבו כמי שמגיעים לקבוצות עתירות מזומנים, ויותר התבססו על החומר המקומי, אבל אולי בגלל כך - יש להעריך את פגיעות הבינגו שלהם, שהגיעו בעיקר הודות לעין טובה לכדורגל. האם גם מתאוסיניו ואוקאמפוס עוד יתבררו כשמות גדולים לעתיד? נחכה ונראה.

ניר קלינגר
הצלחות: בשקט בשקט, קלינגר הפך לוותיק המאמנים - למעשה, הוא על הקווים כבר מסוף שנות התשעים, כעוזר לא רשמי של אברהם גרנט בשלהי קריירת המשחק. עם זה, מגיעות גם כמה פגיעות מוצלחות - למשל, ברונו הייס שהגיע למכבי תל אביב בעונת 2002/03 והיווה חלק חשוב בקבוצה שזכתה באליפות, ארנסטס שטקוס שהולך איתו עד היום להפועל ת"א - אחד השוערים הטובים בליגה וגם סטפאן ספירובסקי, שאולי בשלב מסוים הסתבך עם קלינגר ב"פרשיית החילוף", אבל - יחד עם עומרי אלטמן - חתום במידה רבה על הפלייאוף העליון שסחטה הפועל ת"א, כנגד כל הסיכויים (וההיגיון).

פלופים: הרבה מאוד. זכורים לרעה ארמנדו קופר ועומאר בראון, ששוחררו עוד לפני שבאמת שיחקו; מייקל אולהה, שנראה קצת אבוד כשנחת בהפועל (ואת השטרות דווקא פורע בכפר שלם) או מיחאי וודוץ ואנתוני ענאן שהגיעו באמצע הקדנציה בבית"ר רק כדי בעיקר לאכזב ולבייש את הפירמה.

האיזון: שלילי. בסופו של דבר, קלינגר ייזכר בשנים האחרונות בעיקר הודות לפאשלות הדי בולטות, שנדמה שעולות על הזרים שכן הצליחו. לזכותו ייאמר שעבד בכמה מערכות מאוד לא פשוטות, ושעם בעלים כמו הניסנובים או יואב כץ - קשה הרבה יותר להצליח, מאשר עם אלונה ברקת או יעקב שחר.

גיא לוזון
הצלחות: לא הרבה מאמנים יכולים להיות חתומים על זר שנחשב לאגדה. הקדנציה הקצרה יחסית של גיא לוזון בבני יהודה אולי תיזכר בזכות הרגע שבו דווקא הוא הגיש את האליפות להפועל ת"א עם אותו תיקו מול מכבי חיפה, אבל אוהדי בני יהודה יזכרו אותו בגלל שחקן אחד שהצליח להנחית בארץ (יחד, כמובן, עם משה דמאיו) - פדרו גלבאן. האגדה הארגנטינאית, אולי גדול הזרים של השכונה לצד ניקולאי קודריצקי ז"ל. ללוזון, כמו שנראה, אין הרבה הצלחות ברזומה - אבל מה ששלו, כמו שאומרים, שלו.

פלופים: הכמות גדולה מלהכיל, בעיקר בקבוצה שבה קיבל (לכאורה) את התנאים הכי טובים להצליח - מכבי חיפה. האוהדים הירוקים קצת הדחיקו את הקדנציה המעט משונה של לוזון במדים הירוקים, אולי הסמל לתקופת השפל של המועדון; ולוזון מצידו הביא שתי החתמות מזעזעות - קאיו אלבס, שהגיע עם הרבה הבטחות, ובעיקר "קלאוס", סטפנוס אתנסיאדיס שהגיע תמורת 500 אלף יורו, ולא השאיר אחריו שום דבר פרט לאכזבות.

האיזון: שלילי מהדהד. אבל לוזון לא נמדד אף פעם על הזרים, גם במכבי פ"ת הם משחקים תפקיד שולי לכל היותר. בעבודה עם הצעירים, לוזון מצטיין - ועל סמך זה, הוא חוזר לרמה הגבוהה של המאמנים בארץ.