האנרגיות הרעות מהדרבי החיפאי האחרון לא החלו בשאגה "לכו הביתה" של סאן מנחם. היו ימים ששחקן מכבי היה צועק דברים בסגנון הזה וכולם היו מתפזרים בשקט. מנחם לא קילל, לא גידף, אלא אמר "לכו הביתה", ואני מאמין לו שהמילה "סמרטוטים" לא הייתה שם, כי זה בדיוק מה שאני שמעתי מהיציעים הריקים של אצטדיון סמי עופר.
זו הייתה התפרצות רגשות, כמו ספורטאי אמיתי שמשיג מטרה. הדרבי הפך עבור מכבי למטרה גדולה בשנים אחרונות. המועדון הירוק סיים תור זהב שהחל בתחילת שנות השמונים עם זכייה סיטונאית באליפויות וגביעים והמשיך עם השתתפות הרואית בליגת האלופות, שלבי בתים בליגה האירופית והישגים גדולים בזירה האירופית.
ואז הגיע המעבר לסמי עופר. דווקא אז, כאשר נבנה בעקבות הישגי המועדון אצטדיון שיכבד את המעמדים הללו, הוא קרס כמו בנק "ליהמן ברדרס" בשיא מפולת הסאב פריים באמריקה. למרות נוכחותם של עשרות אלפי צופים בכל משחק נגד כפר סבא או רעננה, הקהל והתפאורה ביציעים לא זכו לצפות בקבוצה האדירה מקרית אליעזר. מכבי חיפה עברה עשור קטסטרופלי, כולל קריסה מקצועית, מספר רב של מאמנים שהוחלפו ואלפי אוהדים שנותרו מאוכזבים. אז עד שהחולה מתאושש, הוא לא יצעק כדי שכולם ישמעו שהוא התעורר מהתרדמת?
אם מדברים על אמוציות במשחקי דרבי, אז נקודת המפנה הייתה ב-2017, אז הפועל חיפה צירפה לשורותיה את גבריאל תמאש. מבחינה מקצועית, הרומני הוא שחקן ענק, אך הוא הביא איתו לדעתי נורמות של התנהגות פסולה למגרשי הכדורגל, חוסר כבוד ליריבה והתרסה חסרת פרופורציה. בניגוד לאמירות של סאן מנחם, את מילות השירים שתמאש היה שר וצועק אחרי הדרבים שנשלטו באדום, אי אפשר לכתוב כאן. האם ראינו קטטות המוניות אחרי אותן התגרויות של תמאש? ממש לא.
בשני העשורים האחרונים, האדומים סיימו רק פעם אחת לפני מכבי בטבלה, וזה כשעשור אחד הוא הגרוע של מכבי מזה 40 שנה. מאז הגעתו של תמאש הפועל ידעה "לקחת" את הדרבי, היא פשוט הבינה שמשחק על ההגמוניה העירונית הוא הדבר הכי חשוב לאוהדיה. זה הרגיש כאילו ההצלחה היחסית מול מכבי הטעינה את היריבות בין המועדונים. כמו מטפס שהגיע לפסגה, ומחזיק אותה בציפורניים כדי לא לצנוח מטה. כשזה קרה בעונה שעברה, ומכבי לא הפסידה אף דרבי, להפועל היה קשה לשחרר, ומכאן, לדעתי, הגיעה ההתפוצצות ביום רביעי האחרון.
היריבות הוצתה מחדש אחרי הגעת תמאש (אלן שיבר)
קרב תרנגולים, ידיים, דחיפות, קללות, הן לא דבר שצריך לעודד, אבל מרגיש שכל הצדקנים ישבו בפינה וחיכו שזה יקרה. כמה פעמים ראינו עימותים בקלאסיקו בין בארסה לריאל, במפגשים בין סלטיק וריינג'רס או במשחקים בין בוקה נגד ריבר ואף פעם לא שמעתי או קראתי דרישה לעונשים חמורים.
הפעם, פתאום מתייפייפים למיניהם קוראים להפחתת נקודות, הרחקות לארבעה או חמישה משחקים, חלקם מתוך אינטרס או אהדה לקבוצות אחרות, והמבין יבין. אני רוצה לקרוא את פסק הדין על קריאה "לכו הביתה", שגרמה להרחקה מארבעה משחקים.
זה כמו דייג שייכנס בטעות למים הטריטוריאליים של סין, אבל פתאום ישמע שרוצים למחוק את הכפר ממנו הגיע: חוסר פרופורציות יוצא דופן. פתאום שר הספורט, חילי טרופר, שכח שיש לו משבר קורונה לנהל או בחירות בעוד כחודש, ויצא בקריאה לענישה חמורה. ראוי ששר הספורט לא יפעיל לחץ על בתי הדין של ההתאחדות לכדורגל, כי זה ממש לא תפקידו. מרגיש לי כאילו כלי התקשורת ניפחו את בלון כל כך גדול, עד שהגיע לפתח בית הדין ולא יאפשר לדיינים להיכנס. כשהבלון יהיה בפתח בית הדין, הוא יתפוצץ לכולנו בפרצוף.
אני קורא מכאן, לכולם, להוריד להבות. ירוקים ואדומים כאחד. לפרשנים, לבעלי האינטרסים ולשרים. הקפטנים של שתי הקבוצות, נטע לביא ודור מלול, כבר מצאו את הזמן כדי להיפגש ולשים את הכל מאחור. ומה נותר מלפנים? הדיון ביום רביעי. יש לי הרגשה שהוא יחזיר את כולם כמה צעדים לאחור.
הקפטנים שמו את האירוע מאחוריהם, אבל מה יכריע בית הדין?
אירוע שלא הוסיף כבוד, אבל איבד כל פרופורציה (מאור אלקסלסי)