בדשא אצל משה סיני: מקלדרון ועד ניסנוב

איך למד את המשחק כמחזיר כדורים, ה"חץ בלב" כשעזב, שומר הראש, הירידה ("הכסף הלך למרסר וחבריו"), הפרישה ("העסקנים הוציאו לי את החשק"), למה לא חגג גולים והמכתב לאחים ניסנוב. טור מיוחד המוקדש למספר 7 באדום מתוך עיתון יום הולדת 60 למשה סיני

ירון שילון  28.02.21 - 10:06
תחילת כתבה

אני לא זוכר את הקוד לכספומט, ולא סגור שאני יודע בדיוק את כל תעודות הזהות של ילדי, יש רק שני מספרי טלפון שאני יודע בעל פה. של אבא שלי ושל אשתי. אם אתה חבר שלי, אז אל תטרח לי מה קרה לך אתמול, עם מי נפגשת ומה אכלת. אבל מה שאני כן מסוגל, זה להקשיב שעות לסיפורים איזוטריים שהתרחשו לפני 40 שנה. אני זוכר אותם כאילו הייתי שם.

יש לי פעם בחודש שיחה עם אריה בז'רנו שכל פיסת מידע וכל חלקיק סיפור שלו אני מקטלג באיזו תיקייה נסתרת במוח. עם לנדאו כל שיחה היא חג. מה דוביד אמר לך ולמה שניאור לא ספר אותך? אז לא אספר כאן את סיפור הפרחים של גילי או על האקדח שכמעט הוריד את בז'ה, גם הזמן הזה יגיע. בינתיים אני בצומת חולון, בדרך לוולפסון, קבעתי עם משה סיני על הדשא. אמרתי לו שאני מביא לו מתנה. הימים הם סוף הקיץ, סגר אחד כבר נגמר ואחד ודאי תכף יתחיל.

אני ממתין בסבלנות מחוץ למתחם, ורק כשאחרון השחקנים נעלם בתוך חדר ההלבשה, סיני מזמין אותי לדשא. לבד, הוא ואני. "מה עושים?" שואל אותי משה. אני מוציא משקית של סופר את חולצות האליפות שלו משנות ה-80. "זה אמיתי?", שואל סיני, "אלה באמת החולצות שלי?". נשמע לכם שרגע קטן של שקט עבר באוויר. שני אנשים לבד על הדשא, מחזיקים סמרטוט שאף כביסה בעולם לא תוציא ממנו את הריח של האהבה, של זיעת המנצחים, את הריח של הלב שדפק בהתרגשות כמו משוגע.

ואז, במקום לעוף על עצמו בסיפורי הלל, המשפט הבא שיצא לסיני מהפה השאיר אותי ללא מילים. "נחמד... החולצה שהבאת, אבל אם היית מביא את החולצה הלבנה של רוני קלדון, עם המספר 12 תפור על הגב, והסמל של הפועל רקום, אז הייתי מתרגש". כן, משה סיני, מגדולי שחקני הפועל תל אביב, הוא כמונו. ילד שבא לבלומפילד והלב שלו יצא אל המגרש. "אתה יודע שהייתי מתגנב בסוף האימונים של הבוגרים והייתי מחזיר כדורים בפס לרוני קלדרון? הכרתי כל תנועה שלו. תחשוב שמגיל שבע עד 12 הייתי מביא כדורים כל יום. זה נתן לי כושר, טכניקה והבנה מה צריך לעשות כדי להגיע לרמות הגבוהות".

סיפרתי לו שיום אחד הבת שלי תומר, באיזה רגע מוזר, שאלה אותי "אבא, איך משה סיני הרגיש כשאמרו לו ללכת מהפועל?" (נשבע לכם שזה סיפור אמיתי). "תמסור לבת שלך שזה היה הדבר הכי כואב שהיה לי בחיים. בתור שחקן צעיר, כששיחררו אותי למכבי יפו זה היה כמו חץ בלב, זו הרגשה שלעולם לא אשכח". אני שולף עוד חולצה מהשקית, "אתא 1981" עם הפסים בצד. אני מתנצל בפניו שזה רק שחזור של החולצה המקורית שהיום היא בערך בגודל של הבן הקטן שלי.... סוף סוף חיוך על פניו של משה, אמנם קטן, אבל חיוך. "זאת העונה שלי. זאת העונה שהכי נהניתי לשחק כדורגל!".

"עלינו צעירים עם שחקנים בוגרים מצוינים שנתנו לנו את המסגרת, ויחד עם דוביד נבנתה בעצם הפועל הגדולה של שנות ה-80". שלפתי גם כדור טנגו אדידס ומשה ביקש מאחד הצעירים שעברו שם: "תן ניפוח קל". כמו בשכונה. הרי כדור שמנופח עד הסוף גומר את הרגל, ובמקרה שלי את השוער ואת כל צאצאיו העתידיים. שתיים-שלוש הקפצות, קטנה על הברך והכדור עף לכיוון אחד - הרשת. סיני בועט ואני מצלם, לא עוצר לבדוק את התמונות, את הפוקוס. מת לעמוד בשער הריק, אבל ממשיך לצלם.

"היינו קבוצה שלא רואה בעיניים. מתי שרוצים, מנצחים". "אז למה לא ניצחתם כל הזמן?", אני שואל בתמימות. "שלוש אליפויות וגביע לא מספיק לך?", שואל משה בחזרה. "קבוצות שנאו לשחק מולנו. פעם שיחקנו מול בית"ר תל אביב. אחרי 20 דקות בא אלי ניסים כהן ותוך כדי בכי אומר לי 'משה, אלי כהן גומר אותי, אני לא יכול לשחק ולזוז על המגרש'. אז אמרתי לו שיעבור לשחק על הקו כי אלי כהן לא ירוץ אחריו לשם, וככה הוצאתי את ניסים כהן מהמשחק...".

אני מגלה לו שפעם ג'ימי טורק סיפר לי שאם מישהו היה מעז לבצע עבירה על משה, אותו שחקן ידע שבהתקפה הבאה הוא יורד מהמגרש. "הוא היה רץ ומבקש סליחה ואומר שזה היה בטעות", מוסיף סיני, "הוא ידע שמישהו כבר יסגור איתו חשבון".

החולצה הבאה שנשלפת משקית הניילון היא VISA. גם קצרה וגם ארוכה. אני מספר לו שלפחות פעם בשבוע יש אוהד הפועל ששואל אותי אם יש להשיג אחת כזו. אז אין, גם מבדיקה בבית של סיני אין זכר לכזו. בעוד אני מדבר, כדור בימין מהאוויר קורע את הרשת הגבוהה. כן, כן, בדיוק כמו בימק"א. "לא הייתי חוגג גולים. מה זה צניעות? ביישנות?".
"כנראה שהכל ביחד. היה לי תפקיד על המגרש וביצעתי אותו כמו שידעתי. שחקנים היו מבקשים ממני מסירות לרגל, הם היו קוראים לזה 'לחמניות'. הם גם ביקשו, אם אפשר, למסור להם כשהשוער כבר לא בשער....".
אם היית משחק היום, היית מוסר?
הוא מסתכל עליי ובקור רוח אופייני עונה: "לא הייתי מוסר, הייתי רץ עם הכדור לתוך השער".

"יאללה, הצטלמתי מספיק?", הוא שואל, "רגע, עוד חולצה אחת", ושנינו מחכים על הדשא לגברת ענבל ברנע, שמגיעה לבסוף כשהיא מחזיקת את חולצת האליפות המקורית של 88'. לא נספר כמה המטורפת שילמה עליה. רק בזכות האשה הזו ההיסטוריה של הקבוצה האדומה שלנו נשמרת ועל הקשר הרציף שהיא מנהלת עם כל שחקני העבר אפשר לכתוב ספר. "אני זוכר שיצחק שניאור ז"ל, המאמן של הפועל ת"א, התקשר אליי לבלגיה ואמר לי שאם אחזור, ניקח אליפות, ואכן לקחנו אליפות, אבל משהו כבר היה מקולקל. כבר לא שילמו לנו. כל הכסף הלך לכדורסל ולחוזים של לבאן מרסר וחבריו. במקום לקחת דאבל, הכל התפרק. בעונה שלאחר מכן, ירדנו".

שאלתי אותו איך מגדלים משפחה וממשיכים לחיות כשלא מקבלים כסף. "הייתי קפטן נבחרת ישראל, ועל כל אימון קיבלנו כסף. ארבעה אימונים בחודש. זאת היתה המשכורת שלי. ואז התפוצצו החוזים הכפולים וכל הבלאגן התחיל. הטעות שלי היתה שלא אמרתי אז שאנחנו השחקנים מוכנים לשחק, להשאיר את הקבוצה בליגה, ואז לקבל את כרטיס השחקן שלי ולעזוב. זה היה בלתי אפשרי להמשיך ככה".

אומרים שכל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע. אצל אוהד הפועל כל גול הוא זיכרון בלתי נמנע... אני שואל אותו על הגול מול בני יהודה, בבלומפילד, בשנת 91', כשהוא מתנהל עם הכדור ליד הרחבה, אין לו למי למסור, מעביר לימין ומשחרר פצצה לרשת הגבוהה של אסייג. "אני זוכר אתה זה. הגול הזה שיחרר המון לחץ. ניצלנו מירידה ואת הפלייאוף החתון העברנו משוחררים. בלי לחץ. זאת היתה התקופה האחרונה שנהניתי מכדורגל, בוודאי כשחקן".

סיפרתי לו שבאותו משחק באתי עם ציור שהכנתי לו ואכלתי לסדרן של שער 1 את הראש כדי שייתן לי בסוף המשחק להיכנס למגרש ולתת לו את הציור. "בשריקה האחרונה הוא סימן לי עם העיניים 'ילד, יאללה, זה הזמן שלך'. קפצתי למגרש והבאתי לך את הציור. מלמלת 'תודה' ונעלמת לתוך חדר ההלבשה". בערב הלכתי לישון אצל חבר ובסביבות 21:30 צילצל הטלפון. "אתה יודע מי מדבר?", שאל הקול בצד השני של הקו, "זה משה סיני. תודה על הציור". "איך ידעתי לאן להתקשר?", שאל משה. הסברתי לו שאמא שלי דרשה ממני לכתוב את מספר הטלפון שלי בבית, אך מכיוון שישנתי אצל חבר, ביקשת את הטלפון שלי. משה חייך ואמר לי שהסיפור הזה היה עניין שבשגרה אצלו. מעולם הוא לא סירב לחתימה או תמונה. "תמיד זכרתי שגם אני הייתי ילד שמעריץ שחקנים".

הזכרתי לו שכמה משחקים לאחר מכן, מול הפועל כפ"ס, הוא נתן גול מ-30 מטר, ואחר כך קיבל כדור לאחד-על-אחד מול אדיר שמיר. השופט עובדיה בן יצחק שרק לנבדל, אבל סיני, באחד הרגעים הנדירים שהוא הרשה לעצמו לצאת מהרצינות שאפיינה אותו, התעלל במשך דקה בשוער ועבר אותו חמש פעמים בין הרגליים ומצד לצד עד שבן יצחק נאלץ להוציא לו את הכרטיס הצהוב. "אתה צריך להבין, ירון, כל העסקנים והמנהלים הוציאו לי את החשק לשחק כדורגל. אני מניח שאם לא הייתי מקשיב ליורם אוברקוביץ' וחוזר להפועל ת"א, הייתי משחק עוד כמה שנים ואולי זוכה בעוד תואר, אבל המצפון שלי לא נתן לי מנוח וחזרתי. ושוב, כמו פעם, ניסיתי לשמח את לב האוהדים".

"משה, אתה בא לאכול", צעק פתאום מרחוק ניר קלינגר. "אני בא", השיב משה וקבענו להיפגש שוב. שבועיים עברו ובהודעת פוש אחת קטנה ומרגיזה בשעת צהריים נכתב "משה סיני והפועל ת"א כבר לא". אני זוכר שלקח לי יומיים עד שהתחלתי להבין את הסיפור. החלטתי לכתוב פוסט נזעם ושלחתי את הטקסט לחברה. "עזוב אותך מכעס, עזוב אותך מלכתוב מה שכולם אומרים. תחשוב על הפגישה עם סיני על הדשא. בטוח שתראה את הדברים בצורה אחרת".

אז זה מה שיצא:
לא גדלתי ביפו
לא שיחקתי סטנגה מתחת לשער 7
לא הייתי מתגנב לאימון בתור ילד ומשחק פסים עם רוני קלדרון
לא שיחק בנוער של הפועל ת"א
לא עליתי לבוגרים ושיחררו אותי למכבי יפו עם עלבון גדול
לא חזרתי אחרי שנה להפועל ת"א בעקבות בקשות של דוביד שווייצר הגדול
לא ניצחתי 0:3 בדרבי הראשון שלי
לא הובלתי את הפועל ת"א באותה עונה לאליפות היסטורית
לא גמרתי לבית"ר ירושלים את האליפות בימק"א בשתי פצצות לחיבור
לא לקחתי גביע אחרי דרבי בגמר וכבשתי שער מהקרן
לא בישלתי לגילי לנדאו גול אליפות נגד חיפה
לא חזרתי מחו"ל כדי לעזור להפועל ת"א לקחת אליפות שלישית בשנות ה-80
נכון, לא חטפתי את העצבים והורדתי את הפועל ת"א ליגה אחרי שלא שילמו לי ולחברים שלי משכורת ועיקלו לי את הבית
נכון, לא עזבתי לבני יהודה אחרי שמכבי ת"א נתנו לי צ'ק פתוח
לא חזרתי בגיל 30 אחרי יכולת שיא והפכתי למנג'ר וככה גמרתי את קריירת המשחק שלי
נכון, לא הצלחתי בתור מאמן ולא לקחתי אליפויות
אה, וגם לא העליתי מהנוער את כפיר אודי ושמעון גרשון
אה, ואפילו לא החתמתי את שביט אלימלך בהפועל ת"א
אה, נזכרתי גם שלא אני החתמתי והחזרתי לארץ שחקן אחד, שלום תקוה
נכון, אני לא עשיתי את כל זה
משה סיני עשה את זה

ולסיום, השבוע, דקה לפני שהעיתון יורד לדפוס, משה התקשר אלי וביקש שאסיים ככה את הכתבה: "החזרה להפועל ת"א היתה סגירת מעגל בשבילי וברצוני להודות לשרון ניסנוב, מאיר ובועז תושב על ההזדמנות לתקן את מה שהיה בעבר".

מתוך עיתון יום הולדת 60 למשה סיני
מאת ירון שילון וענבל ברנע, מתוך קבוצת ״משחק השבת״ בפייסבוק