"משהו בנו לא יהיה שלם אף פעם". שי אייזן על דודו ז"ל

אומרים שמשפחות לא מצליחות להתאושש אף פעם מהשכול. אבל מה עם אלה שנולדו לתוכו? מאז ומתמיד אני זוכר את הסיפורים על גיל זכרו לברכה, אחיו הקטן של אבי.

זה לא רק בימי זיכרון, זה כל הזמן. אני לא חושב שדווקא יום הזיכרון זה היום הכי עצוב שלנו בשנה, דווקא שאר הימים בשנה הרבה יותר קשים, מרגישים בהם את החוסר של גיל.

אני כמובן לא הכרתי את גיל, רק מהסיפורים של בני המשפחה. אבל אני חש את החיסרון שלו דרך המשפחה שלי, רואים שיש צלע אחת חסרה, משהו שלא יהיה שלם שוב אף פעם.

הדבר שהכי השפיע עליי זה לראות את סבתא שלי בוכה כשהיא נזכרת בו, את אבא שלי כשהוא נזכר בו. כשהייתי קטן, אני זוכר שהיינו הולכים לבית העלמין ואתה רואה את הכאב בפנים של כל המשפחה. את החוסר.

יש רגע שצרוב לי בראש, כשראיתי את סבתא שלי בוכה עליו בפעם הראשונה. ממש נשברת. היינו בבית שלה, רק אני והיא. אכלתי צהריים, יום רגיל לחלוטין. יצא לנו לדבר על זה, השיחה התגלגלה, דיברנו על הנושא של יום הזיכרון ויום העצמאות, בתקופה ההיא הנושא עלה לדיון ונשאלה השאלה האם זה צריך להיות יום אחרי יום? אז היא התחילה לבכות ואמרה: "מה זה משנה? גם ככה אני חושבת עליו כל יום לפני השינה".

יום הזיכרון הוא יותר בשביל אחרים, אלה שעוד לא חוו את השכול (לשמחתי), אבל משתתפים בכאבם של אחרים וזה מה שיפה בעיניי בעם שלנו.

במשפחה מספרים שגיל היה מאוד חברותי, חביב על אנשים, הייתה לו חברה הרבה שנים. מגיל מאוד צעיר – ועד היום היא ממש כמו משפחה שלנו. יש לה כבר משפחה משלה, עם ילדים, אבל היא חלק מאתנו. היא מגיעה בחגים, ימי שישי, היא ממש חלק מהמשפחה. היא גם כן חלק ממשפחת השכול.

אם זכרוני אינו מטעני, סיפרו לי שלפני שהוא יצא למבצע בבוקר, הוא נתן לסבתא שלי נשיקה ואמר לה להתראות. הוא יצא ממש מוקדם ובדרך כלל הוא לא היה עושה את זה, אבל ספציפית ביום הזה הוא בא ונתן לה נשיקה. כאילו בא להיפרד, באופן מצמרר שכזה.

מדברים עליו המון, מספרים על מורשתו, הוא היה קצין בנחל. כל "צוות אייזן" היה במסוק איתו - וכולם נספו. סבא וסבתא שלי עדיין גרים באותו בית, יש על הקיר תמונה שלו, אצלי בבית, אצל כל אחד ממשפחה, אצל כולם יש את אותה תמונה. בגן הזיאולוגי בבאר שבע יש ביתן עם הרבה נחשים, שנקרא על שמו. הוא אהב חיות, היה לו כלב ונחש, הוא ממש אהב נחשים ולכן החליטו לקרוא לביתן על שמו.

בנס ציונה, ליד הבית שלנו, יש מקום שנקרא גן ה-73. שם יש גן להנצחה של אסון המסוקים. כל יום זיכרון, לפני שהולכים לבית העלמין, אנחנו הולכים לשם ויש טקס זיכרון בשבילו ועבור עוד חלל שגר בנס ציונה. גם יום עצוב מאוד.