אני מכבי, מי אתם? הקרב בין תל אביב לחיפה

המאבק בליגת העל העונה הוא לא רק על אליפות, אלא גם על זהות. ייתכן שסאגת עומר אצילי מהווה מקרה בוחן למידה בה מי מבין חיפה או תל אביב ראויה לכינוי "מכבי". דעה

אבישי סלע
אבישי סלע  17.04.21 - 11:55
תחילת כתבה

"מכביזם". כנראה שאין מונח בעולם הספורט הישראלי שמעורר כל כך הרבה אמביוולנטיות - טוב מוחלט מול רע מוחלט, תלוי את מי אתם שואלים. אם לסכם בתמצית את מהות המכביזם, זה הניצחון מעל הכל. לעשות כל מה שאפשר על מנת לצאת כמנצח מהתמודדות ספורטיבית. המכביסט הגדול מכולם, שמעון מזרחי, כבר ניסח את הצורה המודרנית שלו בנאום שנשא לשחקני מכבי תל אביב כדורסל לפני הדרבי מול הפועל: "אם זה עשרים, תעשו את זה שלושים.. אם זה שלושים, תעשו את זה ארבעים..." וכו' וכו'. אוהדי מכבי ת"א שרים כבר כמה עונות ביציע "על החזה מגן דוד / אבל בצבע הנכון / אני דורס מה שאפשר בדרך אל הניצחון".

אז הקהל של מכבי ת"א בהחלט נותר עם המכביזם, ושמעון מזרחי הוא בהחלט המכביסט האולטימטיבי. זה שיעשה *הכל* על מנת לנצח. גם דברים שחורגים מהאתיקה, או המוסר הכללי - כמו לנהל מגעים עם שחקן מקבוצה יריבה תוך כדי סדרת פלייאוף, למשל. אבל האם מיץ' גולדהאר הוא מכביסט? האם הבעלים המוצלח ביותר בתולדות המועדון הצהוב (ללא עוררין, כאשר מסתכלים על ההישגים בתקופתו) אכן הולך בתלם של אותו "מכביזם" ישן? יכול להיות שדווקא יעקב שחר, מהצד הירוק של המגן דוד, עקף אותו באותה שאיפה בלתי נגמרת לניצחון? או שאולי גולדהאר, שעשוי לסיים את העונה הזאת כאלוף בפעם השישית מתוך שמונה השנים האחרונות, היה זה שניסח את ה"מכביזם" הישן מחדש?

עובדות בשטח
קחו לדוגמא את פרשת אצילי ומיכה. למען הסר ספק - לדעתו של כותב שורות אלו מיץ' גולדהאר קיבל את ההחלטה הנכונה. הוא החליט שכמי שמחזיק קבוצה במאה העשרים ואחת, וכמי שבא מתרבות הספורט האמריקנית שבה גם לתדמית יש ערך - הוא לא יכול להמשיך ולהעסיק אותם. אבל האם ההחלטה הזאת היתה מתקבלת ב"מכבי של פעם"? האם מכבי ש"דורסת כל מה שאפשר בדרך אל הניצחון", היתה מרשה לעצמה לוותר על אחד משחקני ההתקפה הטובים ביותר בארץ - בוודאי כשלוקחים בחשבון את התוצאה, במסגרתה אצילי בסופו של דבר אצל היריבה הגדולה במאבק האליפות?

הפעם דווקא יענקל'ה שחר קיבל את ההחלטה ה"מכביסטית". זו שמכבי ת"א של שמעון מזרחי (שבראיון לערוץ הספורט ביולי 2020 טען ש"המועדון צריך לעמוד מאחורי השחקנים שלו", בהתייחס לשני הכדורגלנים שאז עוד לא שוחררו מהמועדון הצהוב - חשוב לציין, לפני החלטת הפרקליטות לסגור את התיק) היתה מקבלת פעם - לעשות את הדבר שאולי לא נוח לסביבה החיצונית לקבל, אבל תסייע לך לעמוד על הפודיום כמספר אחד. ניצחון מעל הכל - אצילי היה פנוי, הוא התאים מקצועית, ושחר הלך על זה. הוא אולי אמר משהו לצרכי יחסי ציבור על "החלטות קשות", אבל בסופו של דבר - בחר בניצחון על פני המוסר, כמעט בלי להסס.

או, למשל, מדיניות הרכש של שני המועדונים: גולדהאר כבר לא ממהר לשלוף את פנקס הצ'קים. כמובן שגם עונש ה"פייר פליי" הוא חלק מהסיפור, אבל גם אם הוא יוסר - סביר להניח שלא נראה הסתערות רבתי של הצהובים על שוק הכדורגלנים המקומי. לא נראה את מכבי ת"א "מתאבדת" על ליאל עבדה למשל, מה שפעם ייתכן מאוד שהקבוצה בצהוב היתה עושה, והולכת בעיקר על החומר המקומי: השחקנים שגדלו במועדון. בהרכב ה"קלאסי" של מכבי תל אביב העונה - כשכולם בריאים, יש ארבעה שחקנים תוצרת בית (דן גלזר, דור פרץ, יונתן כהן ומתן חוזז) ועוד אחד שהגיע למכבי ת"א בגיל 21 - השוער, דניאל טננבאום. בשנים קודמות, האחוז היחסי היה אפילו גבוה יותר.

מכבי חיפה, לעומת זאת, היא הרבה יותר "מכביסטית" קלאסית - אם פעם עברה שם איזו מחשבה להצמיח שחקנים ממחלקת הנוער הדי משגשגת של המועדון, הרי שהמחשבה הזו זזה הצידה. בשנים האחרונות היא לא היססה לשלוף את הפנקס כלפי שחקנים: עומר אצילי הוא הדוגמא האחרונה והמובהקת, אבל גם דולב חזיזה ויובל אשכנזי הגיעו למועדון כשחקני רכש, ולמי ששכח, רק לפני פחות משנתיים הוציאו הירוקים 1.4 מיליון יורו (!) על ירדן שועה. כלומר, מכבי חיפה שוב שמה את רדיפת הניצחון כערך העליון שלה - פשוטו כמשמעו. היא החליטה ללכת על הטווח הקצר, להוציא סכומי כסף גבוהים כדי להביא את השחקנים החמים ביותר שגידלו אחרים, על מנת לזכות באליפות.

ואולי לא היו הדברים מעולם?
אבל אחרי שכבר קבענו שמכבי חיפה עקפה את מכבי תל אביב, זו שהמציאה את ה"מכביזם", בטיעון המכביסטי - עדיין נותר הרהור הכפירה: הרי גולדהאר ומכבי ת"א שלו הם אלה שבסופו של דבר יצאו כמנצחים מהעשור האחרון (כאמור - שש אליפויות, טרבל אחד ושלל הופעות בשלבי בתים אירופיים), בעוד מכבי חיפה לא זכתה באליפות, הניפה רק גביע אחד והיתה רחוקה מאוד מאירופה. אולי גולדהאר ניסח את ה"מכביזם" מחדש: עדכן את התוכנה, כך שתתאים לתנאי הספורט של היום, ומצליח לא רק ברמת המוסר או ה"התנהלות הנכונה" - אלא גם ברמת התוצאות?

כן, גולדהאר אולי לא "דורס מה שאפשר בדרך אל הניצחון" - אבל הבעלים הקנדי, שנולד הרחק מקרית שלום וסביר להניח שלא גדל על ברכיו של טל ברודי, הוא המצליח ביותר. עד כדי כך שנדמה שהפרטים בתוך מכבי תל אביב מודל 2021 פחות חשובים: הצהובים יכולים לפשל עם מאמן (דוניס), לטעות בבניית הקבוצה בקיץ, להתחיל את ההכנה באיחור כבד - ועדיין להגיע לחודש אפריל כשהם פייבוריטים לזכות באליפות. גולדהאר לא התפשר על המוסר, על האמת, על הדרך הישרה - ובסופו של דבר, גם הצליח לנצח (או לפחות להיות בעמדה הטובה ביותר כדי לנצח). ואולי זה המכביזם החדש.

הזמנים השתנו. העליונות המוחלטת של מחלקת הכדורגל, על חשבונה של מחלקת הכדורסל שכבר שנים לא עומדת בציפיות הגבוהות של עצמה, מעידה שה"מכביזם" המעודכן הוא כנראה האפקטיבי יותר. לא להיבהל ולשפוך כספים בלי הכרה, אלא לעבוד בשקט ולבנות את הכשרונות לעתיד. לא להתנפל על כל הזדמנות בדרך לניצחון קל ומהיר, אלא לתת לזמן לעשות את שלו - ולבנות את התשתית לנצחונות שיבואו בעתיד. גם אם זה אומר שנה או שנתיים להישאר מאחור, אבל לחזור מאותה "תקופת שפל" עם הקבוצה הכי דורסנית של המועדון בעשור הזה (קבוצת איביץ'/ואן לוון).

סוף דבר
הדיון על השאלה "מיהי מכבי האמיתית" לא ייגמר כאן, כנראה שלא ייגמר לעולם. ובכל זאת, הנה המסקנה שלי: מכבי תל אביב של פעם חיפשה את הדרך הקלה ל"ניצחון בכל מחיר", בעוד מכבי תל אביב של היום מצליחה ליהנות מכל העולמות - גם לנצח, וגם לדעת שיש מחירים שאי אפשר לשלם. גם לחגוג את הניצחון, וגם ליהנות ככל שאפשר מהדרך לשם. מה יותר מכביסטי מזה?

בכל מקרה, ההכרעה בידיכם: