"מכביזם" (או: מכביסטיות) הינו כינוי נפוץ לאידאולוגיה העומדת בבסיס אגודת מכבי תל-אביב, ובעיקר מהותה שאיפה להישגיות והצבת הניצחון כערך עליון. על אף ששמו על המושג שאוב מתנועת מכבי ללא שיוך אגודתי, המושג עצמו מזוהה באופן מוחלט עם אגודת מכבי תל-אביב, על שלל כל ענפיה" (מתוך "מכביפדיה", אנציקלופדיה להיסטוריה של מכבי תל אביב)
כותב שורות אלה הינו מתבונן מבחוץ. כל המאמר הזה מגיע מאותו המקום - ובכל זאת, כמי שמסתכל מבחוץ על אותו "מכביזם", אם היה ניתן לכמת אותו במשפט אחד - הוא היה "הניצחון מעל הכל". אין דבר מלבד המקום הראשון, ובהפרש גבוה ככל האפשר. המכביסט הגדול מכולם, שמעון מזרחי, כבר ניסח את הצורה המודרנית שלו בנאום שנשא לשחקני מכבי תל אביב כדורסל לפני הדרבי מול הפועל: "אם זה עשרים, תעשו את זה שלושים.. אם זה שלושים, תעשו את זה ארבעים..." וכו' וכו'. אוהדי מכבי ת"א שרים כבר כמה עונות ביציע "על החזה מגן דוד / אבל בצבע הנכון / אני דורס מה שאפשר בדרך אל הניצחון".
אבל נראה שהמציאות טפחה על פניו של אותו מכביזם ותיק. מיץ' גולדהאר, למשל, רחוק מאוד מהחזון הזה - הוא לא רודף, בהכרח, אחרי הניצחון של מחר בבוקר (על אף שהשאיפה, כמו בכל מועדון ספורט, היא ללכת לשם), אלא שואף לנצח מחרתיים ובעוד שלושה וארבעה ימים. אפשר למצוא זאת בכל פינה - מההחלטה לקחת אחריות על בית"ר ת"א/בת ים, דרך טיפוח מחלקות הנוער, ועד התמונה של הקבוצה הבוגרת - שהיום מורכבת בעיקר משחקנים שגדלו במועדון.
גולדהאר. רחוק מהמכביזם הטיפוסי (דני מרון)
אבל הנה הקאץ': כשמביטים על מבחן התוצאה, הבעלים הקנדי ומכבי ת"א שלו הם אלה שבסופו של דבר יצאו כמנצחים הגדולים של העשור האחרון (כאמור - חמש אליפויות, טרבל אחד ושלל הופעות בשלבי בתים אירופיים. מאז עונת 2012/13, מכבי לא סיימה באף עונה מתחת למקום השני בטבלה). האם ייתכן שמיץ' גולדהאר ניסח את ה"מכביזם" מחדש? עדכן את התוכנה, כך שתתאים לתנאי הספורט של היום, ומצליח לא רק ברמת המוסר או ה"התנהלות הנכונה" - אלא גם ברמת התוצאות?
קחו לדוגמא את פרשת אצילי ומיכה. למען הסר ספק - לדעתו של כותב שורות אלו מיץ' גולדהאר קיבל את ההחלטה הנכונה. הוא החליט שכמי שמחזיק קבוצה במאה העשרים ואחת, וכמי שבא מתרבות הספורט האמריקנית שבה גם לתדמית יש ערך, ושלקבוצה שהוא מנהל יש גם אוהדות, ולא רק אוהדים - הוא לא יכול להמשיך ולהעסיק אותם. אבל האם ההחלטה הזאת היתה מתקבלת ב"מכבי של פעם"? קל וחומר, במכבי של הכדורסל? האם מכבי ש"דורסת כל מה שאפשר בדרך אל הניצחון", היתה מרשה לעצמה לוותר על אחד משחקני ההתקפה הטובים ביותר בארץ - בוודאי כשלוקחים בחשבון את התוצאה, במסגרתה אצילי בסופו של דבר אצל היריבה הגדולה במאבק האליפות?
גם כלכלית, גולדהאר כבר לא ממהר לשלוף את פנקס הצ'קים. כמובן שגם עונש ה"פייר פליי" הוא חלק מהסיפור, אבל גם אם הוא יוסר - סביר להניח שלא נראה הסתערות רבתי של הצהובים על שוק הכדורגלנים המקומי. לא נראה את מכבי ת"א "מתאבדת" על ליאל עבדה למשל, מה שפעם ייתכן מאוד שהקבוצה בצהוב היתה עושה, והולכת בעיקר על החומר המקומי: השחקנים שגדלו במועדון. בהרכב ה"קלאסי" של מכבי תל אביב העונה - כשכולם בריאים, יש ארבעה שחקנים תוצרת בית (דן גלזר, דור פרץ, יונתן כהן ומתן חוזז) ועוד אחד שהגיע למכבי ת"א בגיל 21 - השוער, דניאל טננבאום. בשנים קודמות, האחוז היחסי היה אפילו גבוה יותר.
אצילי ומיכה. דוגמה למכביזם החדש (אלן שיבר)
כן, גולדהאר אולי לא עולה כדי לדרוס - אבל הבעלים הקנדי, שנולד הרחק מקרית שלום וסביר להניח שלא גדל על ברכיו של טל ברודי, הוא המצליח ביותר. עד כדי כך שנדמה שהפרטים בתוך מכבי תל אביב מודל 2021 פחות חשובים: הצהובים יכולים לפשל עם מאמן (דוניס), לטעות בבניית הקבוצה בקיץ, להתחיל את ההכנה באיחור כבד, למנות מאמן זמני שהפך לקבוע, שהתחיל בכלל במחלקת הנוער (ואן לוון) - ועדיין להגיע למחזור הסיום כשהם קרובים לקחת אליפות, ומקנחים בגביע דרמטי על חשבון היריבה העירונית השנואה. גולדהאר לא התפשר על המוסר, על האמת, על הדרך הישרה - ובסופו של דבר, גם הצליח לנצח (או לפחות להיות בעמדה הטובה ביותר כדי לנצח).
הזמנים השתנו. העליונות המוחלטת של מחלקת הכדורגל, על חשבונה של מחלקת הכדורסל שכבר שנים לא עומדת בציפיות הגבוהות של עצמה, מעידה שה"מכביזם" המעודכן הוא כנראה האפקטיבי יותר: לא להיבהל ולשפוך כספים בלי הכרה, אלא לעבוד בשקט ולבנות את הכשרונות לעתיד. לא להתנפל על כל הזדמנות בדרך לניצחון קל ומהיר, אלא לתת לזמן לעשות את שלו - ולבנות את התשתית לנצחונות שיבואו בעתיד.
גם אם זה אומר שנה או שנתיים להישאר מאחור (ראו תקופת השליטה של הפועל באר שבע), אבל לחזור מאותה "תקופת שפל" עם הקבוצה הכי דורסנית של המועדון בעשור הזה (קבוצת איביץ'/ואן לוון). להסתכן בהפסד בטווח הקצר (למרות התפיסה ש"מכבי לא יכולה להפסיד גם במשחק אימון"), בשביל לנצח - בגדול - בטווח הארוך. ובעיקר, לבנות תשתית שתייצר את הקבוצה המנצחת הבאה. המכביזם הישן מת, יחי המכביזם החדש.