הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בד היוטה הוסר: מכבי חשופה לעיני כל

המערכת לא שקטה כמו בימי ג'ורדי קרויף. טור דעה

אילן בן חיים
אילן בן חיים  25.10.21 - 13:46
תחילת כתבה

זעזוע היא מילה גדולה. כזו שפוליטיקאים משתמשים בה כדי לגנות אירועים חמורים, או סתם כדי לנגח יריבים פוליטיים. אם תחפשו בגוגל את המילה 'זעזוע', כנראה שהמילה הבאה בכלל תהיה "מוח". אבל יש מקום אחד בו היא נזרקת לאוויר בקלות. כל כך בקלות, שאני בספק אם מישהו מזועזע באמת לאחר התרחשות אותו "זעזוע". אני מדבר על זעזוע בעמדת המאמן, כמובן.

בכדורגל הישראלי מזעזעים חדשות לבקרים. זו אחת הקלישאות השחוקות של הביצה המקומית. הקבוצה פתחה לא טוב את העונה? נזעזע בעמדת המאמן. כל אחד יכול לדמיין את פרוספר אזגי, או את הדמות שלו מבובה של לילה, משתמשת בקלישאה הזו. אה, וכמובן שיש את חובבת הזעזועים בני סכנין, שדואגת להחליף מאמן ו/או ליצור משבר בחדר ההלבשה סביב מעמדו של מחמוד קנדיל אחת לשנה, לפחות.

הבעיה עם אותה פרקטיקה, שהיא עובדת למשחק או שניים, וכך נולדה לה קלישאה שחוקה חדשה "אפקט המאמן החדש". לפרטים נוספים, עיין ערך בני לם והניצחון ההרואי על מכבי בשבוע שעבר. השחקנים מפחדים שהם יהיו הבאים בתור לשאת באשמה ליכולת הרעה, נותנים את הכל בעבור המאמן החדש, והמוטיבציה בשיאה. ואז עובר חודש. זה בערך הזמן שמחזיק אותו אפקט קוסמי שמביא איתו מאמן חדש. לאחר מכן, הכל חוזר להיות די אותו הדבר. התוצאות לרוב מתיישרות, אבל האגדה כבר השתרשה.

"הבעיה" עם ההצלחה של פטריק בעונה שעברה אחרי פיטורי יורגוס דוניס, היא הטשטוש של בעיות אחרות שהיו קיימות, ובגלל אותה ריצה, לא טופלו כלל. ייתכן שפטריק מאמן לא מספיק טוב, יכול מאוד להיות שדוניס גם לא היה כזה. אבל כשהבעיה חוזרת על עצמה (בשחזור מדויק לכדי דאגה) שנה אחרי שנה, מישהו צריך להניף דגל. אבל לא דגל אדום, בכל זאת, אנחנו אוהדי מכבי.

ביום חמישי האחרון מכבי רשמה ניצחון חוץ מרשים בהלסינקי. ניצחון החוץ הגדול בהיסטוריה של קבוצה ישראלית בשלב בתים אירופי, היסטוריה קטנה אם תרצו. יש שקשרו את הניצחון לנוכחותו של ג'ק אנגלידיס. הנה, נמצאה תרופת הקסם לכל תחלואי הקבוצה, וכל מה שהיה דרוש לכך הוא בנקאי מהאי השכן. אין כאן כוונה להקטין את אנגלידיס, אבל לחשוב שיכולתה של קבוצת כדורגל תלויה בנוכחותו של נציג הבעלים זה אחד מהשניים – זלזול בנו, האוהדים, או בשחקנים.

אם נביט לאחור על העשור האחרון של מכבי, הכוח המוביל תחת ג'ורדי קרויף, היה חדר הלבשה חזק. כלום לא נכנס וכלום לא יוצא, או בשמו הספרותי – "בד היוטה". הקבוצה ידעה להתגבר על עזיבות של מאמנים, גם כאלו שהתקדמו ממכבי לליגת טובות יותר, ולא עזבו עקב חוסר הצלחה.

אפילו העזיבה של אוסקר גארסיה בקדנציה השנייה והקצרה, שנגדעה בעקבות צוק איתן, לא הפריעה לקבוצה לקחת אליפות. חלק מהדמויות המרכזיות באותו חדר הלבשה התחלפו, אחדים נשארו, כשהבולט שבהם הוא שרן ייני. שנים ראינו בשרן כמייצג האולטימטיבי של בד היוטה המפורסם, החומר שאוטם את חדר ההלבשה לרעשים חיצוניים. אך משהו בשנתיים האחרונות הצליח לסדוק אפילו את האמת הבלתי מעורערת הזו – בד היוטה לא רק נסדק, הוא הוסר לחלוטין.

לו בד היוטה היה מוסר מחדר ההלבשה בלבד, ייתכן שהמערכת של מכבי הייתה מספיק חזקה כדי להכיל את האירועים, לאתר את המדליפים הנקודתיים (בהנחה שאכן ישנם כאלה), ולשמור על הקבוצה מלוכדת.

אבל כששומעים על מאבקי כוח בצמרת הניהולית של הקבוצה, על קרבות קרדיט על ההצלחות, או זריקת אחריות בכשלונות, הקבוצה יכולה להצליח רק למרות המערכת, ולא בזכותה. ההיפך מכל מה שהתרגלנו ממכבי בשנים האחרונות. מכבי כיום פתוחה לכל דורש, והידיעות זורמות החוצה בקצב מסחרר. כשייני משול לילד עם האצבע בסכר, עומד וצועק לעזרה.

אז ייתכן שבמכבי הנוכחית אכן נדרש זעזוע, שכמו בסיפור הילדים ההוא, הצעקה של הילד שבסכר לא נפלה על אוזניות ערלות, והגיעה עד לקנדה. ייתכן שג'ק אנגלידיס נשלח לפה כדי לעשות סדר. אבל פה עולה שאלה – האם הזעזוע הולך לבוא בעמדת המאמן, או שאנחנו צפויים לראות דווקא סידור מחדש של השדרה הניהולית של המועדון. תשובות לכך נקבל בקרוב, אבל עד אז, אין לי ספק למה אני מייחל.

הכותב הינו אוהד מכבי ת"א