הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

"מקווה שבעוד 4 שנים אשחק בליגה האיטלקית"

המעבר ליובה שנפל, החוויה בארץ המגף והשאיפות. צפו והכירו את ניתאי גרייס

הדר יעקבי
הדר יעקבי  22.01.22 - 13:04

הוא היה רק בן 15 כשהתקבל ליובנטוס, אבל כמו בהרבה מקרים, גם כאן, הקורונה שינתה את התוכניות ובגיל 16 ניתאי גרייס מצא את עצמו באודינזה האיטלקית. השוער המבטיח שגדל, איך לא, במחלקת הנוער של מכבי פתח תקווה, ממתין להזדמנות שלו וחולם להיות השם הבא בארץ המגף.

"בגיל 7-8 התחלתי לשחק בבית ספר לכדורגל של מכבי פתח תקווה, נורא אהבתי את זה והמשכתי. זה הגיע משום מקום, אף אחד במשפחה לא עסק בכדורגל, פשוט התאהבתי בזה וכשעברתי להיות שוער, בגיל 10 בערך, ראו שיש לי גם פוטנציאל בזה", סיפר בראיון לערוץ הספורט. "אני חושב שהבנתי שאני טוב בזה בעצמי כשהצטיינו בגמר גביע המדינה לילדים בו זכינו ושמעתי שמתחילים לדבר מסביב ולהגיד: 'הוא טוב, יש בו משהו'".

מה לדעתך מייחד את מחלקת הנוער של מכבי פ"ת ממועדונים אחרים?
"אני עוד תוצר של המחלקה הבאמת מדהימה הזאת שיודעת להוציא כשרונות ולטפח אותם בצורה הכי טובה שיש. אני חושב שמה שמיחד אותה היא קודם כל היחס לפרט, העבודה המאוד אישית שנותנים לכל אחד ואחד, זיהוי הכשרונות בגיל הצעיר".

"במכבי פ"ת מזהים שחקן ומטפחים אותו באופן אישי כמעט בכל האספקטים, נותנים לו את כל מה שכדורגלן צריך בשביל להתפתח ולהגיע לבוגרים. הכי חשוב שבמכבי פ"ת לא מפחדים להעלות צעירים לקבוצה הבוגרת. אני לדוגמא, התאמנתי כמעט באופן קבוע עם הבוגרים עוד מגיל נערים ב'. הם נותנים לשחקנים להשתלב ולהרגיש בוגרים ושחקנים מרגישים את זה. זה נותן להם המון ביטחון שמאמינים בהם ורואים בהם כעתיד של המועדון ומקום שבו הם יוכלו לפרוץ ולפרוח".

מתי התחלת לחשוב על חו"ל?
"תמיד ידעתי שאני רוצה לשחק בחו"ל, כבר מגיל 13 אמרתי להורים שלי, והצבתי לעצמי את זה כמטרה. בגיל 15 הגעתי אליה - יצאתי למבחנים ראשונים ביובנטוס. זה היה מסע ארוך של הרבה מאוד סקאוטינג והסתכלו על משחקים שלמים שלי במשך כמעט חצי שנה רק כדי להזמין אותי למבחנים. נציגים של יובה גם הגיעו לראות אותי בארץ והתרשמו מאוד ואחרי המבחנים הודיעו לי שהתקבלתי, אבל שבוע אחרי התחילה הקורונה והכל התבטל. נשארתי עוד שנה בארץ, ושנה לאחר מכן הגיעה ההצעה מאודינזה שלא חשבתי פעמיים וישר קפצתי עליה.

"ברור שהתבאסתי שלא הגעתי ליובנטוס, זה טבעי, אבל אחרי שהתקבלתי, מהר מאוד הבנתי שאני שם, שאני שייך לרמות האלה ושאני טוב במה שאני עושה. ידעתי שאז זה לא היה הדבר הנכון בשבילי בזמן הנכון ואני אגיע לשם בזמן אחר. זה מה שריכך את האכזבה".

אתה ילד בן 16 שעובר יבשת, בלי שפה, בלי חברים, לא חשבת פעמיים?
"לא. זה החלום שלי מגיל מאוד צעיר. נכון שיש המון קשיים בדרך ואתה לא באמת מבין למה נכנסת עד שאתה לא נכנס לזה, אבל אני חושב שמבחינה מנטאלית הייתי הכי מוכן שאני רק יכול לילד בן 16, שמגיע לחו"ל. אני חושב שעשיתי את כל ההכנות האפשריות אם זה להתאמן לפני על השפה, ידעתי קצת איטלקית לפני שהגעתי, וחקרתי על המועדון.

איך אתה מסתדר שם היום?
"אני דובר איטלקית שוטף, אבל איטליה שונה מאוד. התנאים טובים מאוד, אבל אתה מרגיש שזה לא הבית שלך. הגעתי ובאימון הראשון שלי ירד מבול, ולפעמים יורד שלג, ואין חברים, ואין לצאת לבלות אחרי אימונים, ואין שיחות קטנות כאלה תוך כדי משחק, אין צחוקים של חבר'ה, מלא רגעים שאתה לבד במיטה, משעמם לך ואתה רק עם הטלפון, אתה מסיים אימון וחוזר לבית ריק ואתה מתגעגע המון גם למשפחה וגם לחברים. אני היחיד שמגיע מחוץ לאיטליה וזה משפיע בניואנסים של תרבות ושפה".

"גם האימונים מאוד שונים, באינטנסיביות הרבה יותר גבוהה. אני יכול להגיד שכשהגעתי לאיטליה ישר התאמנתי עם הבוגרים של אודינזה במשך השנה הזאת והדרישות היו מאוד גבוהות והירידה לפרטים הקטנים שגורם לך כל הזמן לחשוב באימון. אלה דברים שקשה מאוד להתרגל אליהם, זה יוצר עומס שלא קל להתמודד איתו במיוחד בשנה הראשונה, במיוחד כשאתה בן 16. ואמרתי לעצמי בראש כל הזמן ש'אתה יודע שהתקופה הזאת תעבור והכל יהיה בסדר, כל הקשיים שאתה עובר עכשיו ישתלמו לך בעתיד'. אני באמת מאמין בזה, אני עדיין מאמין בזה וזה לגמרי היה שווה את זה".

איך כל העומס הזה מסתדר עם לימודים?
"בכיתה י"א, כשעברתי לאיטליה, עברתי ללמוד בתיכון אנקורי. הם נותנים לי בזמנים שלי לעשות את הבגרויות ונותנים לי שקט להתעסק בכדורגל, בדבר שאני הכי אוהב וטוב בו. אני יודע שאני אסיים את הלימודים בזמן ואני לא מחוייב למבחנים מיותרים. מצמידים לי מורה פרטי בזום ואני לומד איתו בזמנים שלי, מתי שאני יכול וצריך. בסופו של דבר, אני לא אשחק כדורגל כל החיים גם אם אני אשאר במקצוע הזה להרבה שנים וצריך משהו לאחר כך, לא היה מצב להשאיר את הלימודים בצד".

איך נראה היום שלך באיטליה?
"לבעלים של אודינזה יש מלון שהשחקנים גרים בו. יש שם מתחם עם מסעדה שאנחנו אוכלים בה והמגרש נמצא במרחק קילומטר משם כך שאפשר להגיע ברגל. האימונים הם בדרך כלל בצהריים ושלוש פעמים בשבוע יש לי אימון כוח בחדר כושר".

"כרגע אני מושאל לקבוצה בליגה הרביעית באיטליה. הופתעתי מאוד כשהגעתי לשם, זאת קבוצה מאוד חזקה, הכל שם מסודר ויש שחקנים ברמה מאוד גבוהה, שגדלו במחלקות הנוער הכי גדולות באיטליה: יובנטוס, מילאן, אינטר, נאפולי. יש המון אוהדים ואני נחשף להמון אנשים שבאים לראות את הליגה הזו".

"עברתי מהנוער לבוגרים וזה שונה, מה גם שזאת ליגה מאוד מאוד תחרותית. חצי מהליגה רוצה לעלות ולנצח וזה שונה מאוד מהנוער, שבנוער המטרה היא לבוא ולשחק כדורגל ולהשתפר משבוע לשבוע. יש מאמנים שקודם כל דורשים ניצחון, יש מנהל מקצועי מעליהם שכל הזמן דוחף לניצחון ובעלים שלוחצים. גם הפיזיות מאוד שונה ולוקח זמן להתרגל. אני מרגיש שהמעבר הזה עשה לי רק טוב ויציאה לבוגרים בגיל כמה שיותר מוקדם יפתח אותי ויעזור לי לשדרג את עצמי בשלב הרבה יותר מוקדם בקריירה שלי, ולפרוץ בשלב הרבה יותר מוקדם ברמות הכי גבוהות".

"אני הכי צעיר בחדר ההלבשה. זה מאוד שונה כי בחדר הלבשה של נוער כולם חברים, והכל צחוקים וכולם מכירים את כולם וכולם גם חברים של כולם. בחדר הלבשה של בוגרים זה המון אגו והמון היררכיה, ואתה יודע מי שולט בחדר הלבשה ואת מי צריך יותר לכבד ואיפה המעמד שלך בהיררכיה. אני הכי צעיר אז המילה שלי בחדר ההלבשה פתאום פחות שווה, ופתאום אנשים אחרים הם יותר אלה שמחזיקים את חדר ההלבשה ומדברים ומלהיטים את כולם. אבל מסתדרים, הם קיבלו אותי ממש יפה. אני חייב לציין שאני בעצמי לא חשבתי שהמעבר שלי יהיה כל כך חלק ואני חושב שהקבוצה הזאת היא בדיוק הדבר הנכון עבורי לעשות את המעבר הזה מנוער לבוגרים".

כמה אתה מרגיש שהמקום שאתה נמצא בו זה עבודה קשה וכמה כישרון מולד?
"אני חושב שבלי עבודה קשה לא הייתי מגיע לשום דבר. יש לא מעט כישרון, אבל בלי העבודה הקשה לא הייתי יכול לבטא את זה. הכישרון זה רק הבסיס".

ואתה מקבל גם לא מעט כסף על העבודה הקשה שלך
"יש לי אנשים שעוזרים לי כלכלית. זה שאני מרוויח טוב לא מעסיק אותי בשום צורה, אני לא מסתכל על זה בצורה שונה מחברים שלי שעובדים בעבודות של ילדים בני 17. יש לי את האנשים שעוזרים לי לנהל את הכסף שלי ואני חושב שאני מתנהל איתו מאוד חכם. אני לא מבזבז ואני גם לא צריך, יש לי את כל התנאים שאני צריך מסביב".

נער ישראלי בגילך הולך עוד שנה לצבא, מה איתך?
"כרגע אנחנו בתהליך להוציא ספורטאי עילוי, שזה כמו ספורטאי מצטיין רק שמתגורר בחו"ל, ואני מקווה שאני אקבל אותו ואוכל לתרום למדינה בדרך שאני יכול לתרום לה הכי הרבה וזה לייצג אותה מחוץ לארץ בכבוד".

מה השאיפות לעתיד?
"השאיפות שלי הן קודם כל להגשים את הפוטנציאל שלי ולהגשים את המטרות שהצבתי לעצמי ולהיות מסופק מהקריירה שאני עושה והכי חשוב זה להנות מדרך. כמובן שגם להגיע לרמות הכי גבוהות שאני רק יכול, ולקבוצות הכי טובות בעולם בליגות הכי טובות שיש ולעשות את זה הכי נכון שאפשר בשלבים שלי ובזמן שלי. אני מאמין שזה יקרה בקרוב".

קבוצה ספציפית שאתה חולם להיות בה?
"אין קבוצה ספציפית. אני מקווה שעוד ארבע שנים מהיום אני אהיה שחקן בסריה A ובנבחרת ישראל הבוגרת".