הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

אין על מי להישען: בית"ר מתקרבת לקטסטרופה

אין תחושה איומה יותר מתחושת חוסר האונים. הרגשה שאסון גדול עומד להתרחש, ואין מה לעשות נגדו - אלא רק להתפלל או לקוות לנס. אל תאשימו את מזרחי והשחקנים בבעיות של בית"ר, אלא תפנו אצבע מאשימה כלפי חוגג שהשאיר עיי חורבות ובושה גדולה. בית"ר עומדת בפני קטסטרופה

אבישי סלע
אבישי סלע  25.01.22 - 11:00

אוהדי בית"ר ירושלים נוהגים לשיר ביציע את השיר החסידי "מאמינים בני מאמינים". לא ברור מהיכן בדיוק הוא בא, אבל השיר - שהביצוע הפופולרי שלו הוא של הזמר מרדכי בן דוד - כולל את הפאנץ' הליין הידוע (שהופיע מאז גם על סטיקרים) "אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו בשמיים". בפרפראזה על השיר, שמזוהה דווקא עם התקופות היותר שמחות של המועדון באמצע העשור הקודם, הרי שלא רק שאין על מי להישען - במצב של היום, גם אין את מי להאשים.

כשהנפש שלנו מזהה קטסטרופה, היא מחפשת מיד את ההסבר הלוגי. איך בדיוק זה קרה? בדרך כלל, היא גם נוטה לחפש גורם ישיר בדמות אדם שאחראי למצב. אלא שאתה מביט על כל אנשי בית"ר, ולא מוצא בדיוק למי אפשר לייחס אשמה: ליוסי מזרחי, שזה מקרוב בא ועצם נכונותו להיכנס לשטח האש הזה מוכיחה - בפעם האלף - את נכונותו להקריב? את המפרק, עו"ד יצחק יונגר, שבפעם השנייה בקריירה שלו נאלץ לנקות אחרי כשלים של מישהו אחר? לאלי אוחנה, היו"ר, שאמנם אחראי ברמה המקצועית לבניית הסגל - אבל גם הוא נאלץ להתמודד עם תנאים קשים ובלתי נסבלים?

למעשה, האדם היחיד שבאמת אחראי למצב - כבר (מהותית) לא בבית"ר, ונאלץ להתמודד עם דברים קצת יותר קשים מקבוצת כדורגל שמפסידה כל הזמן. כי הראיון של יוסי מזרחי, האיש שראה וחווה הכל במועדון הזה, לא היה אלא כתב אישום חריף במיוחד נגד איש ושמו משה חוגג. איש שבבואו הבטיח חלומות על צ'מפיונס ליג, והותיר אחריו עיי חורבות, מועדון מרוסק (גם קבוצת הנוער נאבקת על חייה בליגה הבכירה, בדיוק כמו הבוגרת), ובושה גדולה.

ואת השחקנים בוודאי שאי אפשר להאשים. אנחנו אוהדי כדורגל, ובכל מקרה אנחנו תמיד נפנה את המבט מתישהו לאנשים על הדשא - שללא ספק כשלו במשימתם. ובכל זאת, נותר רק לשאול את השאלה הדמגוגית - אבל גם הנכונה ביותר: אם אתם הייתם תחת צל שכזה, בני אדם רגילים שלא יודעים אם מחר יוכלו להביא משכורת הביתה, איך הייתם מתפקדים בעבודה שלכם?

אנחנו רגילים לחשוב על כדורגלנים בתור "מתעשרים חדשים", נהנתנים כאלה, עם מכוניות גדולות ושכר מופרז. וחלקם גם כאלה, אבל בשורה התחתונה - הם עובדים, שנמצאים תחת צל גדול ומאיים. פרנסתם המיידית של שחקני בית"ר נמצאת בסכנה, ובמצב הזה - כפי שדאג יוסי מזרחי עצמו להבהיר בסיום המשחק - קשה לצפות לכדורגל מנצח ואטרקטיבי.

אין תחושה איומה יותר מתחושת חוסר האונים. מהתחושה הזו שאסון גדול עומד להתרחש, ואין לך מה לעשות נגדו - אלא רק להתפלל או לקוות לנס. בית"ר ירושלים, משחר יסודה, לא עמדה אף פעם על קרקע יציבה באמת - ובכל זאת, וקצת בהשראת אירועי השבוע האחרון, נראה שהאדמה רועדת. והדבר העצוב ביותר, הוא שנראה שגם הנסים הולכים ואוזלים מן המדפים.

בעיות העומק ידועות וכתובות על הקיר: רעילות המותג "בית"ר", רעילות הכדורגל הישראלי כולו, הכתם הגזעני שממשיך לגבות מחיר. אלא שהמלכוד הוא שרק בעזרת הנהלה יציבה, כזו שמשקיעה לטווח ארוך, ואנשים אמיצים בתוכה - אפשר יהיה בכלל לשקם את הדבר הזה באופן אמיתי. האם אפשר לצאת מאותו מלכוד? זו שאלת מיליון הדולר, שסטפן מלול לא העביר כדמי רצינות.

העונה הזאת, ביותר ממובן אחד, היתה הרת אסון עבור בית"ר ירושלים. כמעט שכחנו, אבל סיבוב שלם מאז שאוהדת של המועדון הותקפה ע"י אוהדים אחרים של הקבוצה. האכזבה המקצועית הקשה התחלפה בבעלים שנכנס למעצר, ממינוי הנאמן (רגע לפני דרבי!) ועד עזיבת כל הזרים שבוודאי תגיע בקרוב. על משקל הטקסט הנפלא של לאה גולדברג, בית"ר ירושלים - מועדון מפואר בכדורגל הישראלי - הולך אל הגרדום לאט ובשקט.

מחכה למישהו שייצא מן הבתים.