יש שתי דרכים להתייחס למפחי נפש. האחת היא לצבוע את החיים בשחור. השניה, להציץ מבעד לערפל ולראות קרן אור. אני בוחר בשניה. תנו לי את שני משחקי הדרבי השנה – את ה-1:1 המביש בסיבוב הראשון, או את כאב הלב של ה-3:2 אתמול, אני בוחר בשני.
הפועל של הסיבוב הראשון היתה קבוצה מבישה. הפועל של אתמול היתה קבוצה שמודעת לחסרונותיה, ולא נבהלת מהן. הרי המרחק בין 3:2 להם או 2:3 לנו היה השפיץ של הנעל – זה של אייבדינדר מצד אחד, וזה של גוטליב במשחק הגרוע בחייו בצד השני. לא נורא. הפועל שווה פלייאוף עליון. הפועל גם תהיה שם. וזה אומר שמחכה לנו עוד פעמיים דרבי השנה. חכו חכו.
יום אחד זה יקרה. מישהו יבקיע. משהו יתפרץ. שום בלם לא יחלום. שום חלוץ לא ידפוק דרדלה חצי מטר מהקו. והבלם יהיה בלם ולא קישוט. יום אחד זה יקרה ויהיה כאן נצחון אדום. בא לי גם להמר שזה יקרה השנה. למה? ככה.
יום אחד יהיה ניצחון אדום (אלן שיבר)
כמה מילים על מכבי. קבוצה שמעלה מן הספסל חלוץ סרבי בשני מיליון יורו צריכה לשלוט לא רק בתל אביב, אלא במדינה כולה. העובדה ששנה שניה ברציפות זו תהיה רק סגנות לאליפות ירוקה, היא לא פחות מכשלון. אמרתי סגנות כי ככה זה יגמר. חיפה ראשונה, מכבי שניה. כל היתר, כולל באר שבע, יתחרו על השאר. מכבי היא גם השנה הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה. 100 מיליון שקל צריכים לתת יותר מנצחונות על הקשקש בדרבי או נגד קרית שמונה.
אבל אנחנו עם הצרות שלנו. קובי רפואה סופר הפסד שלישי ברציפות, וחתיכת הפסד. אפס מתשע אחרי הטיול בטדי. אבל הפועל תל אביב היא קבוצה לא רעה שצריכה ויכולה לקחת נקודות בעוד שבועיים מול ב"ש (על סמי עופר נדבר בהזדמנות אחרת). הפסד בדרבי הוא מכה מנטלית. הפסד בדקה ה-93 יכול לרסק קבוצה. לצוות המקצועי יש השבוע שעות נוספות במחלקת השיקום הנפשי. זוהי שעת מבחן למנהיגות וליכולת לחבר את השברים בחזרה לקבוצה שתיתן בבאר שבע את מה שהיא יכולה מול מי שממילא תאבד בקרוב גם את המקום השני.
אגב קראתי ציוץ של איזה מחמם ספסלים בליגה השניה באיטליה על כך שלא קונים אופי במכולת. הדבר היחיד שלא חסר השנה להפועל זה אופי. גם למכבי יש, ברוך השם, לא מעט, אבל מה שיש לה קצת פחות ממה שהכסף שלה אמור לקנות, זו כנראה יכולת. כמעט כמו של ההוא מאיטליה. אריברדרצ'י במבינו.
הטקס המרגש לקשטן לפני השריקה, הזכיר ימים יפים יותר של הגמוניה אחרת. אבל גם דרור, האיש והאגדה, לא היה מוציא היום מהפועל יותר ממה שיש. אין לנו טועמה, גם לא בלילי ובטח לא פישונט או סימרוטיץ'. מה שיש הוא מה שאפשר בתקציבים חנוקים. יש צעירים סופר מוכשרים, מאמן מצוין וקבוצה ששווה צמרת. וההגמוניה? כאשר הפריבילגים עם המיליונים מטורונטו מביאים בחלון את יובאנוביץ' ואנחנו את יאנקוביץ', זה כל הסיפור. עוד כמה שקלים, וגם תל אביב השניה תוכל להרים את הראש. הדרך ארוכה ומפותלת אבל היא כבר נסללת.
קשטן. הזכיר ימים יפים (אלן שיבר)
יובאנוביץ' עם ביטון. לא ברמה של חיפה (אלן שיבר)