כשקובי רפואה פרסם את ההרכב שלו, היה ברור שזה הולך רק לשתי אפשרויות: או תוצאה הירואית שלא תישכח לעולם, או תבוסה מהדהדת שלא תישכח גם היא. במשך יותר מ-45 דקות, נראה היה באופן מפתיע שזה יכול להיראות אחרת. הפועל תל אביב שלו היתה יציבה, חזקה, גם השחקנים הצעירים שלה הפגינו חוסר פחד לא אופייני במשחק כל כך מאיים. אבל יריקה אחת שינתה את כל התמונה.
כן, זה לכאורה קל מדי לתלות תוצאה כל כך מהדהדת במהלך אחד, או ברגע אחד של טיפשות וחוסר אחריות. אבל האמת היא שביריקה הזו של שי אליאס, שהובילה לכרטיס האדום, קרו שני דברים אצל שתי הקבוצות: אצל הפועל היתה הרגשה ששוב, בפעם האלף, זה הולך לאיבוד; את מכבי, בדיוק כמו את האוהדים שלה, זה הרים.
מכבי היתה במחצית מאוד לא טובה, לא מדויקת וסיכנה את השער של סרנבסקי פעם אחת לכל אורך 55 הדקות של המחצית הראשונה (ועוד נדבר על טקס האבוקות), אבל משמיים הגיע לה היתרון המספרי הזה. הוא הדליק מחדש את השחקנים, שטרפו את הפועל במחצית השנייה - וסיימו את זה עם תוצאה היסטורית. 0:5 שלישי בהיסטוריה של הדרבי התל אביבי, אחרי המופע של גיורא שפיגל ב-1970 וההצגה של קיארטנסון ובן-חיים ב-2016.
נדלקו מחדש (דני מרון)
דווקא אחרי שבוע שבו המותג של מכבי תל אביב נפגע קצת עם ההפסד הדי מביך בטרנר וההפסד הכואב עוד יותר בחצי הגמר מול הפועל באר שבע, פתאום מגיע דווקא רגע מרשים כזה. מכבי הוכיחה, בניגוד לכל התחושות המוקדמות, שיש לה המון איכות - ובעיקר יש לה את ג'ורג'ה יובאנוביץ', שחזר לכושר במשחק המתאים, וגם את אבי ריקן - שקשה לזכור, אבל בתחילת העונה היה בדרכו החוצה, והיום רשם משחק שהוא לא ישכח לעולם.
הפועל ידעה שהיא הולכת לדרבי של צל"ש או טר"ש - ההליכה על שבעה שחקני בית בהרכב, כולל מרכז הגנה עם שני בלמים מתחת לגיל 20, היתה הימור. ורפואה בהחלט הפסיד בהימור הזה - הקלילות שבה שחקני מכבי הגיעו במחצית השנייה לשער של סרנבסקי היתה מוגזמת, וההתפרקות היתה מהירה ומוחלטת מדי. לא מה שהפועל צריכה להציג בדרבי, בטח לא אחרי שמונה שנים שבהם לא ראו שם ניצחון אדום על הצהובים.
אי אפשר להגיד שזו עונה טובה של מכבי תל אביב. בסופו של דבר, מועדון שמשקיע כסף כה גדול כל שנה ומסיים את העונה בלי אליפות ובלי גביע, זה מייאש. אבל מה נאמר? עם 0:5 מהדהד בדרבי, עליונות בעיר שרק מתחזקת למרות כל ההנחות המוקדמות, גם הייאוש נעשה יותר נוח.
לא עונה טובה, אבל הייאוש נוח יותר (דני מרון)
ועוד מילה: שתי מגמות קצת מבאסות המשיכו גם במשחק הערב - הראשון הוא "טקס האבוקות" המתמשך והמיותר אחרי שריקת הפתיחה. דעתי האישית לא נוחה מהשימוש בפירוטכניקה, בוודאי לא בדרך המאולתרת והמסוכנת שבה זה נעשה בישראל. אבל גם אם אני זורם עם המנהג הזה, אפשר לעשות אותו לפני השריקה. המחצית הראשונה המשמימה שראינו היתה תוצאה ישירה של ההפסקה הלא צפויה, שהוציאה את האוויר מהמפרשים של שתי הקבוצות. חבל.
ועוד מגמה מבאסת היתה ההתפרצות המוגזמת כלפי השופטים, שנמשכת. כן, גם הפעם איתן שמואלביץ' טעה מספר פעמים (גלזר ואיינבינדר ביצעו עבירות מסוכנות, היתה גם נגיעת יד ברחבה של מכבי שלא הובילה לפנדל). ובכל זאת, הריצה המטורפת של השחקנים - וספציפית בן ביטון - לעבר שמואלביץ' אחרי ההרחקה המוצדקת של שי אליאס, היא מוגזמת, וחייבת להיפסק. השבוע דיברו הרבה על "הלהטת הרוחות" כביכול של יואב זיו - זו הלהטת רוחות הרבה יותר בעייתית מצידם של השחקנים, שצריכים לדעת (היום ובכלל) לשלוט על עצמם. גם אם הכעס עולה על גדותיו.
גם כשהכעס מתגבר, צריך להירגע (דני מרון)