לא בכל יום אפשר לראות מאמן כדורגל מודה בכשלונו. לרוב, בטח באזורי המזרח התיכון, הם אוהבים להתגונן - לספר מה לא עבד, להתייחס לטעות של השופט, להגיד בגלגול עיניים ש"הם לא בנו את הקבוצה". אבל הרגע הזה, היה רגע אחר - שונה לגמרי. וזה לא הגיע מסתם מאמן, אלא מאחד הגדולים בתחומו - פפ גווארדיולה, מאמן מנצ'סטר סיטי, שהודה בקול ברור: "אני כישלון בליגת האלופות", רגע לפני משחק הגומלין מול לייפציג שנערך השבוע.
למה אתם מחכים? לחצו כאן והירשמו ל"-5 חבר'ה", משחק הניחושים של ליגת העל. התחילו לנחש את תוצאות הפלייאוף
"אספר לך סוד: אפילו אם נזכה בליגת האלופות שלוש פעמים ברציפות, אני כישלון". משפט כזה לא שומעים בדרך כלל במסיבות העיתונאים, שבדרך כלל המאמנים מספרים בהם מי משחק ומי לא, אולי זורקים איזו הערה מפרגנת לקבוצה היריבה או לאחד השחקנים שלהם - והולכים הביתה. אבל מיד לאחר המשפט המפתיע, הגיע ההסבר.
"יש לי שלושה גיבורים בחיים", פפ פירט, "מייקל ג'ורדן, טייגר וודס וג'וליה רוברטס. אלה שלושת הגיבורים שלי. מייקל ג'ורדן וטייגר וודס מגיע להם, וגם לג'וליה רוברטס. ג'וליה רוברטס, לפני שנים, הגיעה למנצ'סטר - ולא בשנות התשעים, כשהם זכו עם אלכס פרגוסון בתארים כל הזמן.. היינו יותר טובים ממנצ'סטר יונייטד בארבע חמש שנים האלה".
"והיא באה לראות את מנצ'סטר יונייטד, היא לא באה לראות אותנו. אז גם אם נזכה בליגת האלופות, זה לא ישתווה לזה שג'וליה רוברטס היתה במנצ'סטר ולא באה לראות אותנו. זה לא ישתווה לאכזבה הזאת", סוף ציטוט.
זה היה רגע פשוט, אנושי, מצחיק ומקסים - וזה הגיע ממאמן שנמצא באחת המשרות הכי מלחיצות בתחומו; מאמן הקבוצה העשירה בעולם, זה שנמדד כל הזמן על תוצאות והישגים, זה שעדיין לא הצליח לזכות עם הקבוצה שלו בליגת האלופות - למרות ההשקעה הרבה.
אבל פפ גווארדיולה הבין את מה שמאמנים אחרים מתקשים להבין: כדורגל, עם כל הרצינות התהומית שאנחנו מייחסים לו, הוא בראש ובראשונה בידור. הוא קרוב הרבה יותר לקונצרט רוק מאשר למלחמה. ולמרות שכולנו מתייחסים בכובד ראש (לפעמים הזוי) לשאלה האם הכדור עבר או לא עבר את הקו, בסוף היחס האמיתי לכדורגל צריך לבוא עם קריצה. זה נכון שעבור האוהדים, הכדורגל הוא החיים והמוות (ואפילו יותר מזה, אם שואלים את ביל שאנקלי), אבל לפעמים, מותר קצת להקליל - להוריד מעצמך את ההגנות, ולהיות אמיתי.
הוריד את ההגנות, היה אמיתי (GETTY)
כמה נדיר המשפט הזה של פפ גווארדיולה. אפשר לספור על יד אחת מאמנים ברחבי העולם, ובוודאי בישראל, שמסוגלים להוציא משפט כזה במסיבת עיתונאים. ואין לי אשליה; ברור שזו היתה בדיחה שנכתבה מראש ע"י דוברים, יועצים או אפילו כותבים קומיים שישבו עם פפ מאחורי הקלעים. לקטע כזה יש משמעות ויראלית אדירה עבור המועדון בזירה שבה הוא חי היום: הרשתות החברתיות, שבהן סרטון כזה יכול לעוף למיליוני אנשים ולשפר את התדמית הקצת מרובעת של המועדון.
ובכל זאת, פפ היה מספיק בטוח בעצמו, ומספיק מקצוען, כדי לעמוד ולספר את הפאנץ' הזה - רגע לפני משחק שהיה גורלי עבורו; משחק שאם הוא מפסיד בו, הוא שוב עף מליגת האלופות מוקדם מהצפוי.
עכשיו, נסו לדמיין מאמן ישראלי לוקח ברייק ממסיבת העיתונאים כבדת הראש לקראת המשחק בשבת - ומספר משפט מצחיק באמת. יודעים מה? אפילו לא מצחיק. סתם רגע של כנות בתוך ים הקלישאות שמאמנים אוהבים להרעיף עלינו, לפני ואחרי משחקים. רגע שבו המאמן יספר בגילוי לב מה הוא באמת הרגיש, מה באמת עבר עליו ברגע מסוים, בלי להתחבא מאחורי סיסמאות משוחזרות היטב.
גם כאן, אפשר לספור את המאמנים האלה על יד אחת. לרוב, הם תמיד יעדיפו להגיד את הדבר המשעמם ולסמן "וי" על מסיבת העיתונאים שהיא חובה, מאשר להגיד את הדבר האמיתי. מדי פעם ברק בכר (איש שבראיונות עומק הוא מרואיין נפלא) חוצה את הקווים, רן בן שמעון מסוגל לספק "סינק" כזה - ויש כמובן את זיו אריה, שכמעט אף פעם לא נצמד לקלישאות הרגילות - אלא מדבר אותנטי. מהלב. (ולפעמים גם משלם על זה מחיר)
אבל היחס ל"זיו אריות" של העולם הוא בדיוק הבעיה שמונעת מהאותנטיות הזאת לעבור: כי אם בארץ מאמן, קל וחומר לפני משחק חשוב, היה מוציא משפט כזה, מיד הוא היה מתקבל בנחרות של בוז. במקרה הטוב היו קוראים לו מתנשא, במקרה הרע היו מגדירים אותו כליצן. מי יושב ומספר בדיחות לעיתונאים לפני משחק של עונה שלמה? הרי כדורגל זו מלחמה. שמעת את שאגות האוהדים ביציע.
היחס אליהם הוא הבעיה (דני מרון)
רוצים עוד דוגמא חיובית? תסתכלו על אלכסנדר דז'יקיץ', מאמן הפועל ירושלים בכדורסל. כן, הוא מביא תוצאות והצליח להביא גביע לקבוצה הירושלמית, אבל הסיבה האמיתית שהוא כל כך אהוב על ידי האוהדים שלו (ועל ידי התקשורת, ועל ידי כל מי שרואה כדורסל בישראל) - היא העובדה שהוא בנאדם אמיתי. כזה שעונה בכנות לשאלות של הכתבים, שלא מתחבא מאחורי ניסוחים שבלוניים, שפשוט אומר את האמת. לפעמים הוא יתעצבן על השחקנים שלו אחרי ניצחון, לפעמים הוא יידע להעריך את השחקנים שלו אחרי הפסד.
כי זה בדיוק הטריק - מאמן שיודע להיות אנושי, משדר לאוהדים ולשחקנים שלו ביטחון. רק איש שמאמין בעצמו ובקבוצה שלו, מסוגל לקחת את ההפסקה הזאת מהדברים הרגילים - ולספק כזה רגע אנושי. והביטחון הזה חסר; לא רק חסר אצל המאמנים הישראליים, שלרוב מתגוננים יפה יפה ב"בונקר" - לא רק על המגרש, אלא גם מול המיקרופונים, אלא גם אצל המועדונים ששולחים אותם.
כי קבוצות הכדורגל בישראל מתייחסות לתקשורת לא כמתווך שאמור לייצר קשר בין הקבוצה לבין הקהל שלה, שקורא את העיתונים ומקבל פושים מהאפליקציות; אלא כאויב מסוכן - משהו שצריך להישמר ולהיזהר ממנו. אז יותר חם ונעים בתוך הבונקר; ניתן לכם את ההצהרה הרגילה, תשאלו את השתיים-שלוש שאלות שלכם, אנחנו נענה את אותן תשובות בכל שבוע, ולהתראות בפעם הבאה.
איך הכדורגל כאן יתקדם? זו שאלה גדולה. אבל תרבות הכדורגל תתחיל ברגע שבו כל הגורמים המעורבים - הקבוצות, המאמנים, השחקנים ואולי גם אנחנו כאן - נלמד להרגיע קצת. להבין שכדורגל הוא "שואו", שאפשר וצריך להוסיף צבע למשחק היפה הזה - לא רק על הדשא, אלא גם ברגעים שבין מאמן למרואיין. הומור (ובוודאי הומור עצמי) הוא לא חיסרון, אלא מעלה - סימן לאנשים שיודעים מה הם עושים, ומבינים ששום דבר לא יהיה סוף העולם.
פפ גווארדיולה הוא מודל להרבה מאמנים סביב העולם בגלל הכדורגל שלו; אולי במקרה הזה, גם צריך ללמוד ממנו משהו על היכולת לקחת את הדברים קצת יותר בקלות.
אה, ומנצ'סטר סיטי? היא הביסה את לייפציג במשחק השני. זה נגמר 0:7, עם חמישייה של ארלינג הולאנד. כנראה שהביטחון השתלם.
0:7 (GETTY)