צפו בכתבה. אוהדים הלומי קרב מדברים על החוויה שלהם במגרשים ("נגד הפועל ב"ש היו נפצים ונשמע קול חזק שהקפיץ לי את הגוף"), ומבקשים: "הימנעו מאמצעי עידוד מטרגרים"

Getting your Trinity Audio player ready...

עבור רובנו, הקולות במגרשים הם קולות של שמחה, של טירוף ביציע. עבור הלוחמים אמיר דולמן, שנפצע בגופו ברפיח, ואלי זיוון שנפצע בנפשו, מדובר בסיוט שלא נגמר.

"הייתי במשחק שפוצץ בין מכבי חיפה למכבי ת"א בסמי עופר והרגשתי שאני נמצא ברפיח. יצאתי מהמשחק לפני שהוא פוצץ רשמית. לא יכולתי לשאת יותר את הטריגר הזה, את התחושה שזה יצר לי בגוף והעדפתי לא להישאר שם", אומר דולמן לערוץ הספורט, "זה כמו שיש לך פצע פתוח ביד, מפזרים לך עליו מלח ומשפשפים עם היד השניה. ככה זה מרגיש. הרעש, הצפיפות, התופים, כל אחד והטריגרים שלו. לי אישית זה האש. ברגע שאני רואה את האבוקה נדלקת ונזרקת, אני מרגיש כאילו הטיל עוד פעם פוגע בי. אתה מפחד שהוא יפגע בך גם. אפילו שזה לא משהו שהוא ריאלי, המוח שלך מפרש את זה בצורה אחרת. אתה מפחד".

"זה יותר סקסי לדבר על פציעות פיזיות. צריך תמיד לזכור שאלו בעצם פצועים שהם שקופים ולא מספיק שמים על זה דגש ומתחשבים בהם", ממשיך דולמן, "זה גורם לך לחשוב פעמיים אם לבוא בכלל למשחק, אבל לי אישית זה משהו שאני לא יכול לוותר עליו. למשחקים גדולים אני אגיע, אבל אני מכיר חבר'ה שאולי לא יתראיינו ויחליטו שלא לבוא בגלל אותם דברים שנזרקים, אותם טריגרים שמופעלים אצלם. תחשבו עלינו גם. עלינו, על הלומי הקרב בכללותם, שאנחנו לא יכולים לשאת, כל אחד בדרך שלו, אבל לא יכולים לשאת את הדברים האלו. אפשר לעשות שמח גם בדרכים אחרות".

זיוון מספר על החוויה הקשה שלו: "נגד הפועל ב"ש.... אולי זה היה נפצים, איזה בום חזק שכן הקפיא לי את הגוף, כן החזיר אותי אחורה. הגוף קופא. אתה לא יכול... אתה לא מצליח ממש לתקשר עם אנשים. כשמישהו נפתח, פתאום מישהו אחר שמכיר אותו אומר: 'אה, הוא נראה אחלה. ראיתי אותו בשבוע שעבר בטדי, ראיתי אותו במושבה, הוא סבבה'. אתה לא יודע בדיוק מה עובר עליו בפנים, אתה לא יודע מה הוא חווה ביום יום".

"אני בא לשעתיים של להנות עם הדבר הכי קרוב אליי בחיים, שזה בית"ר ירושלים. אני לא אעזוב את היציע, כמו שאני לא אעזוב אידיאל בגלל איזשהו מישהו שבא ומנסה לכפות אותו עליי או משהו כזה. אנא מכם, אוהדים יקרים, כבדו את כולם. הגרון שלנו הכי חזק, יש לנו את התופים, יש לנו את הדגלים, יש לנו עידוד אדיר, אדיר. אין צורך באמצעים האלה", סיכם זיוון.

מאז שבעה באוקטובר, מחקרים מצביעים על עלייה בת עשרות אחוזים של סובלים מפוסט טראומה, דיכאון וחרדה בישראל. רבים מהם הם לוחמים, שהם גם אוהדי ספורט, וההתמודדות שלהם ביציעים מאז החזרה משדה הקרב, קשה כפליים. ישנם רבים שבעצמם לא יודעים שהם סובלים מפוסט טראומה, או שמעולם לא שיתפו את הסביבה בסבל איתו הם מתמודדים. הם יושבים לידכם ביציע, קופצים איתכם בגולים - אבל עמוק בפנים הנפש מדממת. הם בעצם מה שנקרא - "פצועים שקופים".

אחרי שחזרו משדה הקרב, אמיר, אלי ורבים כמותם רק מחפשים להתנתק לשעתיים, אבל דווקא במקום המפלט שהם מחפשים במגרשים, הם לא מצליחים למצוא את השקט שהנפש שלהן זקוקה לו. הבקשה שלהם היא פשוטה - תחשבו עליהם, תתחשבו בהם, גלו מעט סובלנות וקצת יותר מודעות, להתמודדות הבלתי נסבלת שלהם, בכל פעם מחדש.

"הרגשתי ברפיח". על הפצועים השקופים ביציע

צפו בכתבה. אוהדים הלומי קרב מדברים על החוויה שלהם במגרשים ("נגד הפועל ב"ש היו נפצים ונשמע קול חזק שהקפיץ לי את הגוף"), ומבקשים: "הימנעו מאמצעי עידוד מטרגרים"