1. זהבי. כשערן זהבי הגיע לעונת 2024/25, לא נשארו לו עוד הרבה מטרות. תארים יש לו למכביר, שערים - אינספור, כסף לא חסר (בלשון המעטה), הערצה ומעמד - כנראה שאין אף שחקן ישראלי פעיל שמגיע לכמות הרגש - החיובי והשלילי - שהוא מייצר. מה נשאר? לדעתי, את כל מה שגשמי זהבי כבר השיג. עכשיו, הוא חושב לא במונחים ספורטיביים - אלא במונחים דרמטיים.

כפי שכבר נכתב כאן לא פעם, זהבי הוא ה"סטורי טלר" הטוב ביותר בכדורגל הישראלי - כנראה אי פעם. הוא לא רק שחקן כדורגל יוצא דופן, אלא שאיש יודע לכתוב דרמות סוחפות במו רגליו. מהגול ההוא בטדי במדי הפועל ת"א, דרך המספרת בליון, המעבר למכבי, הגול הראשון בדרבי, "הפיו פיו" (והתקרית עם פואד שבאה אחר כך), דרבי ה-2:3, העזיבה והחזרה, שער האליפות בסמי עופר - כל אחד מהם, לבדו, היה סיפור ספורט מדהים, תוצרת איש אחד. אלא שהדרמה הזאת, כמו הסדרה הדוקומנטרית שנערכת בימים אלה, צריכה סוף. והסוף נשאר פתוח.

ברגעים מסוימים העונה (וזהבי אפילו ביטא זאת בקול רם בראיון המצוין שלו אצל בן בן ברוך), זהבי קצת התחרט שהסוף לא קרה בסמי עופר - זו, הרי, היתה תמונת הסיום המושלמת. מכבי ת"א מנצחת 0:1 את היריבה שלה לאליפות, משער של זהבי, שמשלים את סגירת המעגל. הדמעות של זהבי בסיום היו פריים אחרון מושלם - וזה היה הזמן לצעוק "קאט!". אלא שבספורט, כמו שאנחנו יודעים, הקאט אף פעם לא מגיע בזמן. בניון, ברקוביץ', רביבו, אוחנה - אגדות בתחומם - לא הצליחו באמת לעצור ברגע שהם רצו. הגורל תמיד הקדים אותם.

אבל אתמול, אולי, ראינו את הסיום שזהבי רוצה לראות - את הרגע שבו זהבי עובר את כל הקשיים בעונה הזו, את הספסולים ואת הדיבורים מסביב ואת האכזבה המקצועית, ומסיים כמו זהבי - תרתי משמע. השלושער שכבש מול מכבי נתניה היה מעין הבזק אחרון של ערן זהבי "הקלאסי" - הגולים שלו נכבשו בגיל 37, אבל נראו כמו שידור חוזר לגולים שכבש שבע ועשר שנים אחורה. גולים דורסניים, אמביציוזיים, סקסיים - כמו ד"ש אחרון משחקן גדול. כאילו הגורל אומר לזהבי - זאת ההזדמנות שלך, סוף סוף, לסיים כמו שצריך.

אם מכבי תל אביב תסיים את עונת 2024/25 כאלופה, זה יהיה הפרק האחרון - והראוי בהחלט - לדרמה המטורפת ושמה ערן זהבי. למרות הדיבורים, קשה לי לראות אותו סוחב עוד שנה - בעיקר לאור העובדה שכאמור, את הכל הוא כבר עשה פעמיים. צלחת אליפות חמישית בקריירה תאפשר לזהבי להיות, סוף סוף, הבמאי של עצמו. ולנו, סוף סוף, לראות את הדוקו. הקלט סדרה זו.

ערן זהבי. הטיימינג המושלם להגיד “קאט!“ (אלן שיבר)

2. ב"ש. קצת מוזר להגיד את זה על קבוצה שניצחה 1:4 את מכבי חיפה, אבל לפחות לתחושתי - ולמרות שהיא עדיין במקום הראשון, דווקא המשחק אמש הוכיח למה הפועל באר שבע לא תסיים כאלופה. כי בסופו של דבר, התוצאה הגבוהה קצת משקרת עם איך שהמשחק הזה התקדם. לב"ש היתה פתיחת משחק מהממת (כמו שהיא יודעת לעשות), בליץ קצר יחסית לפני ההפסקה - ושני שערים עמוק בגארבג' טיים. מספיק כדי לנצח יריבה שבורה כמו מכבי חיפה, אבל האם זה יספיק לתואר? אני קצת בספק.

כי במקביל, מכבי ת"א שיחקה בנתניה כמו קבוצה שיודעת שהיא אלופה. היא לא רק הבקיעה שישה שערים, היא גם הגיעה לעוד מצבים רבים - ועם קצת ריכוז, זה היה נגמר בתוצאה גבוהה יותר. ב"ש הבקיעה ארבע, ולא הגיע לה יותר מארבע. ובעיקר, היא יותר מדי דקות נראתה עצבנית, לחוצה מאוד מהתוצאה של מכבי ת"א, ובקלות כל זה יכול היה ללכת לאיבוד - אלמלא ההחמצה של דין דוד ב-1:2, שהיתה יכולה לשנות את כל תמונת המשחק.

האם ההשוואה הזאת אכזרית? בוודאי. מכבי ת"א לא שיחקה באותן נסיבות כמו ב"ש - אבל זאת בדיוק הבעיה. מכבי תל אביב היא תחרות קשוחה מאוד - ומול התחרות הזאת, אתה צריך להיות לגמרי במיטבך כדי לצאת מנצח בטווח הארוך. באר שבע לא היתה במיטבה באמת - מול יריב שבור, בסגל חסר ובסיטואציה של אווירת סוף קורס. היריבות הבאות שלה, בעיקר הפועל חיפה שתגיע לטרנר במחזור הסיום, לא ייתנו לה את ההנחה שמכבי חיפה נתנה לה אתמול. ושם, יהיה קשה לראות איך ב"ש מצליחה בכל זאת להסתדר.

באר שבע היא קבוצת כדורגל נהדרת. המסע שהיא עשתה השנה הוא מדהים, בכל מובן. אבל אליפות היא מרתון, והתחושה שהיא שלקילומטר האחרון - ב"ש מגיעה קצת עייפה מדי. וזה עלול להכשיל אותה. כן, זה הזמן שלכם לצלם מסך - ולהחזיר לי את זה כשב"ש תניף צלחת בעוד שבועיים.

הפועל ב“ש חוגגת. הדלק יספיק לה לקו הסיום? (דני מרון)

3. השיטה. כשהחליט מי שהחליט בהתאחדות לכדורגל לפצל את הליגה ל"פלייאופים" (ביטוי שגוי מיסודו - אין כאן שום דבר שקשור לפלייאוף, אלא בית עליון ובית תחתון), תסריט עוועים אחד הוא ביקש למנוע: וזה היה מה שקרה כאן בסיומה של עונת 2002/03. כולנו זוכרים מהעונה הזאת את מחזור הסיום הדרמטי, את הניצחון של מכבי תל אביב בר"ג ואת הפרק האחרון במשולש הדרמטי קלינגר-דגו-נמני. אבל מאחורי הסיפור היפה הזה, הסתתרה בעיה ספורטיבית גדולה.

במחזורי הסיום של אותה עונה, מכבי תל אביב, מכבי חיפה וגם הפועל תל אביב (הצלע השלישית שנפלה לקראת הסיום) לא שיחקו כדורגל תחרותי באמת. בשורה של משחקים מול קבוצות התחתית - בראשן מ.ס. אשדוד, הפועל כפר סבא ועירוני ראשון לציון שהיו חלשות במיוחד, השאלה לא היתה האם הפייבוריטית תנצח - אלא רק באיזה הפרש. המשחק היה גארבג' טיים אחד ארוך, שהתחיל עם שערים קלילים במחצית הראשונה והסתיים עם מחצית שנייה שבה היריב על הרצפה (לפעמים מילולית), והשאלה היחידה היא כמה חלוצי הקבוצה הגדולה יהיו מרוכזים.

את זה נועדה, כביכול, שיטת הפלייאוף למנוע. באמצעות החלוקה לבית עליון - שבו הקבוצות שרצות לאליפות יתמודדו עם קבוצות טובות (כאלה שמסיימות בשישייה הראשונה), היינו לכאורה אמורים להבטיח משחקים צמודים ותחרותיים. ואז קיבלנו את המשחקים של אתמול. מכבי חיפה ומכבי נתניה הם שני מועדונים גאים הרבה יותר מכפ"ס או ראשל"צ (עם כל הכבוד להן), אבל זה לא נראה הרבה יותר אסתטי; שוב חזרנו לתרחיש שבו השאלה היתה רק "כמה ייגמר", ושוב ראינו מצבים שבהם אם הקבוצה העדיפה רק תרצה - זה לא ייגמר 4 או 6, אלא 8 ו-10. וזה, מה לעשות, לא משהו כשאתה מארגן ליגה.

שיטת הבית העליון והתחתון פשטה רגל. היא לא מייצרת שום דרמה אמיתית ששיטת ליגה רגילה (שניים או שלושה סיבובים שבהם כולם פוגשים את כולם) לא יכולות לייצר. להפך - נדמה לי שאם הפועל ב"ש היתה פוגשת את מ.ס. אשדוד, שנלחמת על חייה בליגה; או אם מכבי ת"א היתה משחקת נגד עירוני טבריה, שישייה לא היתה שם. קבוצה שרצה לאליפות ופוגשת בדרך קבוצה שנלחמת על חייה זה מתכון - תמיד - לכדורגל טוב ותחרותי. בוודאי יותר ממה שקורה, רוב הזמן, בשיטה הנוכחית.

האם אפשר למנוע לחלוטין מפגשים בין קבוצה עם מטרות לקבוצה בלי? כמובן שאי אפשר. אבל נדמה לי שחזרה לשיטה הקלאסית יותר - תאפשר לנו לקבל לא רק דרמה בין שתי הקבוצות שרצות לאליפות, אלא גם מוצר תחרותי יותר ממה שראינו אתמול בטרנר ונתניה.

הקלט כסדרה: זה יהיה הפרק האחרון בקריירה של ערן זהבי?