הכל הבל הבלים.
זאת המסקנה הראשונה והמרכזית שיצאתי איתה, ביום הכואב הזה. כמה אירונית היא העובדה שביום שבו כולנו התעסקנו, ברצינות תהומית, בשאלה האם כדור עבר או לא עבר את הקו, או אם יש או אין פנדל - מגיע רגע אחד, שבו הכל מתגמד.
כנראה שאין קלישאה יותר חבוטה מאשר "הפרופורציות" - בטח בשנה וחצי האחרונות, על רקע ים הכאב שאנחנו חיים בו. הכדורגל קיבל מאוד נכון בחיים שלנו, בידיעה שלמרות התשוקה והאהבה שלנו לדבר הזה - והעובדה שהוא כל חיינו - בסוף, בעולם האמיתי, הוא לא כזה חשוב. ויש דברים חשובים יותר.
האווירה בעקבות מצבו הקשה של גדי קינדה, כמו הרבה דברים שקרו העונה בכורגל הישראלי, היו רגע יפה של אחדות. רגע שבו אוהדים מכל הקבוצות והצבעים התאחדו סביב התפילות להחלמתו. כך שנדמה שאפילו למקומות הכי חסרי פרופורציה בעולם, המקום שבו כולנו מאבדים קשר עם המציאות - משהו בכל זאת חדר.
את קינדה ראיתי פעם ראשונה, כמו שכולם ראו, כשחקן מ.ס. אשדוד. ילד צעיר וכשרוני, שעשה את צעדיו הראשונים מהמועדון שבו גדל - אבל בהמשך, המריא לשיא שלו בבית"ר ירושלים - הקבוצה שאני אוהב. וכשנחה עליו הרוח, הוא היה שחקן שפשוט כיף לראות. החיוך הגדול, ובעיקר החיוך במשחק שלו - הברק והניצוצות והשערים היפים שנתן, היו חלק אינטגרלי מהקבוצה - שהשלימה עונה טובה (2019/20) אחרי כמה שנים מבאסות.
כמו שאמרו עליו בארה"ב, הוא היה "קרן שמש" של כדורגל - הוא זרח מעל המשחק והשאיר כמה רגעים יפים בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שאהד אותו. גדולים ממני ידברו עליו אישית - בתור חניך, בתור שותף לקבוצה, בתור חבר לחדר ההלבשה. אבל לכל מי שאוהב כדורגל, הוא היה חוויה גדולה - ושחקן עילאי, גם אם לא אהבת את הקבוצה שלו. רגעי השיא שלו היו קצרים אמנם, אבל זכורים. ואת זה, יותר מכל, אני בוחר לזכור עכשיו.
הכדורגל הוא מציאות אלטרנטיבית - כזו שחיה ליד העולם האמיתי, אבל לא באמת קשורה אליו. ובמציאות ההפוכה הזאת, גיל 31 נחשב ל"מבוגר" - גיל שהוא לא הסוף, אבל גיל שבו מתחילים לחשוב על היום שאחרי. הרגע שבו אתה קצת אחרי השיא. אבל בחיים האמיתיים, גיל 31 הוא כל כך צעיר - גיל שבו כל כך הרבה חיים עוד לפניך. ובעולם האמיתי, קינדה נפטר לחלוטין בטרם עת. בהלם גדול. בהבזק אור חולף.
העצב הגדול ממותו של קינדה נובע מתחושת ההחמצה - לא רק של הקריירה שקינדה היה אמור להמשיך, אלא של החיים שקינדה היה אמור לחיות. חיים שהיו אמורים להיות מלאים בשערים יפים, בהצלחות, אולי גם בתארים - ונקטעו באופן הכי מצער שאפשר.
מוקדם, ואולי מוגזם, לדבר על מורשת בשלב כזה. אבל נדמה לי שאם יש דבר שכולנו נוכל לקחת - זה את ההנאה, ואת אהבת המשחק הטהורה, שקינדה סימל. את החיוך והיופי שהוא הביא לעולם, את האושר שהוא סיפק לכולנו - בחיים הקצרים, קצרים מדי, שהיו לו.
יהי זכרו של גדי ברוך.
"משהו הסתיים,
ואף אחד לא הודיע,
לא היתה שריקה של השופט.
אתה ממשיך לרוץ,
אבל כבר אין כדור.
באוויר יש סוף משחק,
הרגשה של סוף משחק,
עוד מעט זה סוף משחק.
מה יבוא עכשיו?".
(יהלי סובול)