רגעי ההכרעה של ליגת העל, כידוע, הם הזמן שבו - כמאמר הקלישאה - החזקים מתגלים. זה הזמן שבו השחקנים הדומיננטיים מתבלטים מעל כל היתר, ומובילים את הקבוצה שלהם לתואר. כדורגל בסוף הוא ספורט קבוצתי, ועדיין גם במסגרתו יש שווים - ויש שווים יותר. את הכוכבים. השחקנים שאפשר לומר עליהם שהם "מעל הליגה".

אז לכבוד המאני טיים, ומשחק העונה הקרב ובא, החלטתי לנסות ולמדוד מיהו שחקן הליגה הדומיננטי ביותר. מהי דומיננטיות? ובכן, זהו דבר חמקמק שקשה להגדיר באופן מפורש - ועדיין, לפחות במדד שלי, דומיננטיות היא השקלול של כמות תארים, אבל גם מה עשו במהלך הזכייה בתואר. עד כמה הם היו נוכחים בהישגים של הקבוצה שלהם.

בנוסף, רף נוסף ששמנו היה "העידן המודרני" - כלומר, שנות התשעים ואילך. היו כאן שחקנים דומיננטיים גם אחורה - שייע גלזר ונחום סטלמך בשנות החמישים והשישים, שלום אביטן או אבי כהן ז"ל בשנות השבעים, בוודאי משה סיני או אורי מלמיליאן שמלכו כאן על הליגה בשנות השמונים (יחד עם שם אחד שכן יהיה ברשימה). כולם גדולים בהחלט, אבל אלה תקופות שקשה למדוד - ולכן הלכתי על מי שראיתי בעיניי. שיהיה לנו בהצלחה.

במקום ה-10: וינסנט אניימה (בני יהודה, הפועל ת"א, מכבי ת"א). הישגים: שתי אליפויות ושני גביעים בשבע עונות בליגת העל
לא ברור איך הוא הגיע לכאן, אבל איכשהו זה קרה. מי שנחשב עד היום לאחד השוערים האפריקאים הגדולים בהיסטוריה נחת ב-2005 - דווקא בבני יהודה. אבל כמעט מהרגע הראשון, ידעת להבחין שמדובר בשוער ענק - לימים גם שוער בכיר בנבחרת שלו, ניגריה. אניימה לא רק היה שוער, הוא היה גם דמות מיתית בין הקורות - שהיה משמעותי גם בתוך קבוצה רוויית כוכבים, כמו הפועל תל אביב שאיתה זכה בדאבל של עונת 2009/10. הוא זכה בעוד גביע עם הפועל (אפילו הבקיע פנדל בשלב הבתים של ליגת האלופות), ואחר כך גם הניף צלחת עם מכבי ת"א. דוגמא נדירה לשוער שהפך לשחקן העונה (ב-2009), ובקיצור - שוער כוכב.

במקום ה-9: אלכסנדר אובארוב (מכבי ת"א). הישגים: שלוש אליפויות ושני גביעים בתשע עונות בליגת העל
אבל אם כבר מדברים על שוערים - אי אפשר שלא להתייחס ל"שורה". שוער גדול בברית המועצות שגם נחת כאן בדרך לא דרך - אבל לימים, הפך לא רק לכוכב כדורגל, אלא גם לסמל ישראלי מובהק. אובארוב היה תבנית נוף הקבוצה שלו, מכבי ת"א שלא היתה בהכרח הכי נוצצת או זוהרת - אבל היתה הכי ווינרית. יחד עם אייקונים אחרים כמו ניר קלינגר, נועם שוהם, הברומרים, איציק זוהר ואבי נמני (שעוד נגיע אליו) הוא היה חלק מקבוצה שחצבה את דרכה בסלע - והצליחה להיות חזקה מאוד בעשור גדול של הכדורגל הישראלי. אייקון, שנשאר בישראל עד עצם היום הזה.

במקום ה-8: יוסי בניון (הפועל ב"ש, מכבי חיפה, מכבי ת"א, מכבי פ"ת, בית"ר ירושלים). הישגים: שתי אליפויות וגביע אחד בתשע עונות בליגת העל
לא היה כאן המון שנים בשיאו, אבל כשהוא היה - בהחלט השאיר חותם. חמש השנים שבהם הילד מדימונה החל את דרכו בליגה הבכירה הן משהו שפחות זוכרים, בהתחשב בקריירה האדירה שבאה אח"כ (שבמהלכה שיחק בשלוש קבוצות "טופ סיקס" אנגליות - צ'לסי, ארסנל וכמובן ליברפול); אבל מי שזוכר אותן, זוכר כאן שחקן שבהחלט היה "מעל הליגה".

מישהו שהיה הכי גדול גם בקבוצות חזקות יחסית (כמו מכבי חיפה של תחילת המילניום) ושפשוט אי אפשר היה לעצור את הדריבל שלו והנוכחות שלו בקבוצות בהן שיחק. אחר כך הוא גם חזר, והיה פחות משמעותי בסגירת המעגל הישראלית. בסופו של דבר, זה סיפור שלא נמשך הרבה זמן - ורק בגלל זה, הוא נמצא במקום השמיני בלבד.

במקום ה-7: יניב קטן (מכבי חיפה). הישגים: שבע אליפויות ב-16 עונות בליגת העל
סמל ירוק, מתחילת הקריירה עד עצם היום הזה. הילד שעלה לבוגרים עוד בגיל תיכון הפך לימים לבורג מרכזי בקבוצה ענקית, ואחר כך גם לכוכב ומנהיג בקבוצה שתזכה באליפות אחר כך. מישהו שהפך לשם נרדף של מכבי חיפה בשנות האלפיים, כולל שער שמילולית הביא אליפות לירוקים - בעונת 2008/09. מהדוגמאות הנדירות לשחקן ששיחק כל הקריירה בקבוצה ישראלית אחת, ומישהו שהפך לחלק משמעותי בסיפור של אחד המועדונים הגדולים בישראל.

במקום ה-6: אבי נמני (מכבי ת"א, בית"ר ירושלים). הישגים: ארבע אליפויות וארבעה גביעים ב-17 עונות בליגת העל
בתור אוהד יריב, מעטים השחקנים שעוררו בך אימה יותר מהאיש עם החולצה מספר 8. בדיעבד, דמותו כמכביסט אמנם שנויה במחלוקת (בדיעבד) - אבל כשחקן ליגה, בשנותיו הגדולות, קשה לזכור שחקנים שהיו דומיננטיים יותר. הילד שהחל בשנות התשעים ככוכב בקבוצה הגדולה של אברהם גרנט ודרור קשטן, המשיך למעמד של סמל בלתי מעורער בשנות האלפיים - ועד היום הוא גדול כובשי מכבי תל אביב בליגה הבכירה לאורך השנים. תוך כדי, הוא הטביע את חותמו גם בבית"ר ירושלים של אלי אוחנה - וחזר לסגור מעגל, עד שפרש במדי קבוצתו האהובה ב-2008.

להיות איתו בכל דקה של מאני טיים. נמני (STRINGER/AFP via Getty Images)

במקום ה-5: אלי אוחנה (בית"ר ירושלים). הישגים: ארבע אליפויות ושני גביעים ב-15 עונות בליגת העל
מדורג נמוך (יחסית), בעיקר בשל העובדה שאת עיקר תהילתו עשה לפני שנות התשעים (שהן קו הגבול שלנו). אבל גם בניינטיז, אוחנה היה כוכב בלתי מעורער בבית"ר - שהוביל אותה לזכייה בשתי אליפויות (1993 ו-1997), כשבאחרונה הוא גם נבחר לשחקן העונה בגיל 33 - אחרי שעשה זאת לראשונה בגיל 20. זה היה אוחנה שונה אמנם מהרוקסטאר של האייטיז, אבל גם בשנות התשעים הוא היה כובש בלתי מעורער, שהגיע לספרות כפולות כמעט בכל עונה - עד שהפציעה בברך הכריעה אותו, והוא פרש בסוף שנות התשעים.

במקום ה-4: עומר אצילי (בית"ר ירושלים, מכבי ת"א, מכבי חיפה). הישגים: חמש אליפויות ב-10 עונות בליגת העל
סיפור של אגדה בהתהוות. קשה לדבר על אצילי רק במונחי כדורגל, אבל אם נבודד לרגע את סוגיית המעשים שמחוץ למגרש - מדובר בשחקן הכי משמעותי בעידן המודרני (בוודאי אחרי פרישת זהבי). השחקן שגדל בראשל"צ והגיע לבית"ר, הפך לשחקן משמעותי בשתי אליפויות של מכבי ת"א - ואז הגיע לשיאו עם היותו השחקן המרכזי בשושלת הענק של מכבי חיפה תחת ברק בכר. הסיפור שלו אמנם עדיין נכתב, אבל כבר אפשר לומר שבאליפויות שלקח - בוודאי בירוקות שבהן - הוא היה השחקן הכי חשוב. זה שבלעדיו, פשוט לא היתה אליפות.

במקום השלישי: ג'ובאני רוסו (הפועל ב"ש, הפועל חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי ת"א). הישגים: ארבע אליפויות וגביע ב-11 עונות בליגת העל
בדיוני הזרים הכי גדולים שהיו פה, רוסו אינו תמיד ראשון - שמות כמו אובארוב, יעקובו וגם סטפן שאלוי יכולים להקדים אותו. אבל כשבוחנים דומיננטיות לאורך זמן, והשפעה על הקבוצות שהיה בהן - הוא ללא ספק הזר הכי חשוב שהיה בכדורגל הישראלי. מאז שהגיע להפועל ב"ש ב-1996, והוביל אותה לזכייה בגביע; האליפות שבה היה הכוכב מספר אחת של הפועל חיפה ב-1999 (ושחקן העונה) והרנסנס שחווה ביריבה העירונית - מכבי, איתה זכה שוב בשחקן העונה ב-2002. גם אובארוב היה כאן הרבה שנים וזכה באליפויות, אבל רוסו היה בורג הרבה יותר גדול בתוכן. אגדה קרואטית, שהפכה לאגדה ישראלית ברבות השנים.

במקום השני: אריק בנאדו (מכבי חיפה, בית"ר ירושלים). הישגים: תשע אליפויות וארבעה גביעים ב-20 עונות בליגת העל
מעוז ההגנה, וככל הנראה גדול הבלמים שעיקר תהילתו היה בכדורגל הישראלי. בנאדו הוא גיבור שקט; הוא לא שחקן שהבקיע המון שערים (בכל הקריירה שלו, 682 משחקים - הוא מצא את הרשת רק 18 פעם), אבל דווקא בשקט שלו - היה כוח מניע בכמה שושלות אדירות בכדורגל הישראלי. הוא היה חלק ממכבי חיפה הגדולה של 1994, הוא החזיר אותה לגדולה בעונות של גרנט בתחילת המילניום, מעוז ההגנה גם באליפויות של רוני לוי (2004-5-6), ערק לבית"ר של גאידמק וזכה איתה בעוד שתי אליפויות (כולל הדאבל היחיד בתולדות המועדון), וחזר לחיפה כדי לקחת עוד שתי אליפויות עד שפרש. ככל הנראה, השחקן הכי הישגי ברשימה - ושיאן האליפויות כשחקן (יחד עם אלון חרזי). מה מבדיל אותו מאלון חרזי? לדעתי, העובדה שהוא עשה את זה עם יותר מקבוצה אחת - והמעבר שלו בתקופות שונות, ובשושלות שונות.

במקום הראשון: ערן זהבי (הפועל ת"א, מכבי ת"א). הישגים: שש אליפויות ושלושה גביעים ב-10 עונות בליגת העל
בסוף? הוא ההגדרה של דומיננטיות, בעיקר בחלק הצהוב של הקריירה. האיש שהיה לא רק גדול הסקוררים שלנו בעידן המודרני, אלא שחקן שמביא תארים כמעט לבד - מישהו שהיה כל כך משמעותי, שתזוזה קטנה שלו בהיסטוריה היתה כנראה משנה את מכבי תל אביב כמועדון. בהפועל הוא היה עוד שחקן בקבוצה גדולה, אבל מהרגע שעבר למכבי ת"א - עם תקופת התאקלמות מסוימת, הוא הפך לשחקן הכי משמעותי בשושלת של קרויף, ולאחר מכן גם בשתי עונות הקאמבק - עד הפרישה בשיא, בסוף העונה שעברה. הלב של הקבוצה הכי מצליחה בעשור האחרון, הווינר הגדול ביותר והשחקן בעל החוש הדרמטי המפותח ביותר שהיה כאן אי פעם. ברמת ההספק פר שנים, ברמת ההשפעה, ברמת המשמעות שלו לקבוצה אלופה - לא היה גדול יותר מזהבי.

הכי גדול, עד שנפרד. ערן זהבי (צילום: אלן שיבר)

העליונים: מיהו שחקן הליגה הדומיננטי ביותר שהיה כאן?

הדריבל של בניון או הקילריות של זהבי? רגל שמאל של אצילי או הראש למעלה של בנאדו? לפני משחק העונה בטרנר, זמן לדרג את הגדולים ביותר בליגה שלנו. יהיה מעניין