ארבע דקות. זה כל מה שהיה לבית"ר ירושלים כדי להרגיש כמו מועדון שחי בעולם שבו הדברים מסתדרים לפי התוכנית ובהתאם לפנטזיות. ספרנו ארבע דקות בין הרגע שבו ירדן שועה בעט כדור שגרם ללסתות להישמט לבין הרגע שבו קינגס קנגווה הפעיל את המטף והוריד את גובה הלהבות בטדי לרמה של גחלים לוחשות.
בארבע דקות רומנטיקן בית״רי יכול לראות בעיני רוחו את גן סאקר מתמלא באנשים שלא היו שם מאז שיוסי מזרחי לקח שאכטה בסיבוב מוצא ושחרר את העשן בגינות סחרוב. 360 שניות הן מספיק זמן כדי לשלוח וואטסאפ לאברם לוי בנוסח "אחי… אולי השנה?". ואז למחוק. כדורגל ישראלי מזוקק מתפרנס מהרגעים האלה בדיוק.
רן קוז'וך, למשל, כבר מכיר את הדינמיקה. בסמי עופר הוא חגג באקסטזה כמו אוהדי מנצ׳סטר יונייטד בגול של ארסנל נגד ווסטהאם. הספרינט ההוא, ההסתערות על איסט אחרי הראסיה לרשת של מכבי חיפה, היו רגעים קסומים. הפעם הוא נשאר רגוע יחסית. אבל גם כשהוא חגג את התיקו באיפוק, באר שבע נראתה כמו קבוצה שיודעת משהו שהאחרות עדיין לא גילו.
וזה הדבר הכי מפחיד בה מבחינת בית"ר: התחושה שאין פה רק פער מקצועי, אלא פער קיומי. בית"ר לא ניצחה את באר שבע מאז 2013, שזה כמעט 20 קמפיינים של הנבחרת וחמישה קאמבקים של אפרים דוידי וניסים כהן.
כל מי שסיים קורס מאמנים אצל ויקו חדד מבין שהסגל של באר שבע עמוק יותר, קשוח יותר ובעיקר הגיוני יותר. כל מחליף מהסגל הרחב של קוז'וך יכול לפתוח בהרכב של בית"ר בלי שאף אחד ירים גבה. מנגד, תוציאו משם את ירדן שועה, עומר אצילי ואולי גם את עדי יונה שנעלם לנו מתחת לרדאר, ופתאום "הקבוצה של המדינה" נראית כמו מישהי שמתמודדת ראש בראש נגד נתניה על ראשות הפלייאוף התחתון.
ובכל זאת, איכשהו, ברק יצחקי גרם לזה לעבוד. וזה אולי ההישג הכי גדול שלו. הוא מאמן שלפעמים נראה כאילו קיבל ארגז מאיקאה בלי הוראות הרכבה והצליח לבנות ממנו פסנתר כנף. נגד רוב הליגה זה אפילו מרשים מאוד. נגד באר שבע זה לא עובד. כי יש גבול לכמות הניסים שאפשר לבצע בלי חומרי גלם.
ועכשיו התל אביביות יכולות לקבוע את זהות האלופה. ברדה יארח את באר שבע. יצחקי יתארח אצל מכבי. הולך להיות שמח. או לפחות עצבני בצורה מאוד מבדרת.