אליפות שישית להפועל באר שבע, והצלחת כבר בדרך לנגב. במות השמחה עושות את דרכן לשדרות רגר, רוביק דנילוביץ' שלח הזמנות לכל דכפין, והטירוף בעיצומו.
לפני שהכול התחיל הזעיקו את בן שהר שיביא את הברכה. נרגש מגודל המעמד, מבויש משהו, שהר נופף בידיו לקהל כמו בימים הטובים. על מסכי ענק הקרינו את שעריו המכריעים - שער אליפות במשחק שכבר הפך קלאסיקה נגד סכנין, והגול הבלתי נשכח מול אינטר בליגה האירופית אחרי העקב של מוחמד גאדיר; ומכבי שהופיעה דווקא עם המדים של הנראזורי עוד הזיזה גפיים במחצית הראשונה עד שחזרה לסורה והשתלבה בתפאורה על תקן קונוס. עם הגנה כזאת ועם בלם כמו קמארה קשה לראות את האלופה היוצאת מצילה את העונה עם גביע לרפואה.
במות השמחה (דני מרון)
על הדשא קיבלנו טלנובלה בפורטוגזית. מיגל ויטור שכבר עמד לפנות את הדירה חזר להיות נכס לאומי, והוא שוב איתכם עם שער אליפות סוחט דמעות וצ׳פחות מעיר שלמה שהתיישבה לו על הגב. אתה מסתכל עליו וחושב לעצמך שיש שחקנים שאתה אוהב וכאלה שנכנסים לך לביוגרפיה. ומה לגבי העונה הבאה? כבר לא סגור שיפתחו אותה בלעדיו.
ועכשיו גם ברור למה רן קוז׳וך יכול להתמקח. מקורביו נקבו ב- 120 אלף שקל לחודש, ובחדר העסקאות הדרומי כנראה מוכנים לשלם 90, אבל אחרי שנתיים בנגב, עם נסיעות מתישות על רקע נוף מונוטוני, מלחמה ארורה, ניהול משפחה בשלט רחוק, לחץ בלתי פוסק ואליפות על הראש, לא יהיה מנוס משבירת הקופה של דן חסכן כדי לרצות אותו. מאמן כזה שווה כל שקל.
בין לילה קוז׳וך הפך לסחורה הכי לוהטת בשוק. אל תתרשמו מחיוכו המבוייש וההומור העצמי המשובח (״באר שבע לקחה אותי בגלל היופי שלי״); הבנאדם מחכה להצעה שלא יוכל לסרב לה. מה אתם אומרים, האם בשלו התנאים לסגור על 120 לפני שהמנייה שחמקה מתיק ההשקעות של אבי לוזון תנסוק לכיוון ה-150? דודו דהאן, הסוכן המאושר, כנראה מעדכן ברגעים אלה את המספרים.
ואז מגיע חדר ההלבשה, המקום שבו כדורגל תמיד נהיה אמיתי יותר. לא המצגות, לא מסיבות העיתונאים, לא הפוסטים המתוזמרים ברשתות. רק רצפה רטובה, מוזיקה שמכניסה אותך לטרפת, ושחקנים שמסתערים על המאמן שלהם עם בקבוקי מים ומענטזים סביבו כיאה לגיבור האמיתי של האירוע. שטפו אותו מכל הכיוונים, כי ככה נראית אהבה בכדורגל - אלגנטית בערך כמו תיקול של לוקאס ונטורה בדקה 92.
קוז׳וך כבר לא "מאמן מבטיח” שעושים לו טובה ולפעמים מעקמים מולו פרצופים. הלו, הוא מאמן עם טבעת אליפות. שנתיים בנגב, נסיעות, מלחמה, ובסוף הוא עומד רטוב במרכז חדר ההלבשה, עם אליפות ואולי דאבל בדרך. ואולי ממש לנגד עינינו הולך ומתפתח ״הברק בכר הבא״.
ועכשיו, כמו תמיד במדינה הזאת, הכדור עובר לדונלד טראמפ, או לכל מי שמחזיק לרגע את ההגה של המציאות. רק שיהיה פה שקט. לא יותר מזה. רק מספיק שקט כדי שדיירי הבית האדום והרבבות שצוהלים סביבם יוכלו ליהנות מרגעי הקסם האלה עד כלות הנשימה.