נדמה שאין סיפור גדול בכדורגל הישראלי שניר קלינגר לא היה מעורב בו. לא מזמן הוא חגג 60, ומה שהוא עבר יכול להספיק לכמה עונות בנטפליקס. מתחילת הדרך והאליפויות במכבי חיפה, המעבר המפתיע וההצלחה במכבי תל אביב ועד הזכייה באחת האליפויות המשוגעות כמאמן של הצהובים, פרשת נמני-בנין, הגלאקטיקוס ונאום ה"אני מצטער" אחרי הדרבי, הפעם כמאמן הפועל ת"א. ואלה רק חלק מהדברים. בחלק א' של הראיון עם עמרי אסנהיים קלינגר פתח חלק מהפצעים של פעם, וגם הסכים לראשונה לספר על ההתמודדות שלו עם מותו של חברו הטוב אבי רן.
בתחילת הדרך לא קיבלת תמיכה מלאה מההורים. אבא שלך סלד מכדורגל
"הוא ניסה להפריע לי. הוא לא הצליח. היו קטעים שהוא לא נתן לי ללכת לאימונים. הוא סגר את הבית אם לא הייתי בסדר בבית ספר, ולא הייתי. אני לא ויתרתי. הבנתי שהנחישות שלי הגיעה בגיל צעיר מאוד. היה לי חינוך מאוד קשה עם אבא שלי. הייתי בורח מהבית. יורד על המרזב מהחדר שלי, הולך לאימון וחוזר מהמרזב. עד שנתפסתי. חטפתי לא מעט, אבל בסדר. אין לנו משקעים".
היום הוא בן 92. אתה מבקר אותו?
"כן. שייבדל לחיים ארוכים, הוא קטוע רגל. היה לו סרטן ברגל. הוא דורש טיפול, אחותי גרה בארה"ב ואחי רני ואני מטפלים בו, ביחד עם המטפל שלו. משקיעים בו המון".
ההורים שלך הגיעו לראות אותך פעם משחק כדורגל?
"פעם אחת אמא שלי זכרונה לברכה היתה במשחק, אבל הם אף פעם לא היו ההורים שתומכים. אף פעם לא ניסיתי להבין את אבא שלי ואני מניח שהוא גם השפיע על אמא שלי. פעמיים ראיתי אותם באצטדיון - פעם אחת אחרי ששיחקתי במכבי ת"א וניצחנו בקרית אליעזר ויצאתי מהמקלחת וראיתי אותם עומדים שם ומחכים לי ומבסוטים. הלכו ברגל מהבית".
אבא שלך פעם פירגן לך את על הכדורגל?
"רק בסוף... הוא אדם קשוח כזה, טיפוס. לא זכורים לי נשיקה או חיבוק. לא הייתי צריך את זה. הבנות שלי זה החיים שלי, אבל אני לא קיבלתי את זה ממנו. אני נוהג אחרת. אבא שלי היה 'בן זונה קשוח'. אני עד היום אומר לו את זה. הייתי כ"כ ממוקד באימונים ובמשחקים, שזה אף פעם לא הטריד אותי. אכפת לי היה רק לשחק, להצליח ולהתקדם. עשיתי את זה בעבודה קשה. אני לא בטוח שחלק מהחספוס והעוצמות שהיו בי זה לא מגיע מזה שהיום השחקנים מלווים בהורים, בעורך דין, בסוכן ולי אף פעם לא היה את הליווי הזה".
היה לך רצון להוכיח?
"יכול להיות שזה מגיע משם. להגיד שאני אראה שאני כן יכול, למרות שהפרעת לי ולא רצית לתת לי להיות שחקן. אחרי שנים, שהצלחתי כבר וזכיתי, אני לא ראיתי את זה".
כשאמא שלך חלתה, היא לא סיפרה על זה לאף אחד
"זה היה הזוי. אם היא היתה מספרת בהתחלה, היינו יכולים להציל אותה. היה לה סרטן שד גרורתי, אבל זה מתחיל מאיפשהו. אני ידעתי על זה אולי שנתיים אחרי. היא היתה הולכת עם פאות ולא הצלחתי להבין את זה. אמא שלי היתה 'סלב' בחיפה. היא הסתירה את זה מאיתנו כדי לא לצער אותנו ולא להפריע לנו בדברים שאנחנו עושים, אני חושב שבעיקר לי. אבא שלי כבר היה עם בעיות ויום אחד היא סיפרה את זה וזה היה כבר מאוחר. היא סחבה כמעט ארבע שנים עד שנפטרה".
קלינגר כשחקן וכמאמן. ההורים התנגדו לכך שהוא ישחק (ברני ארדוב)
מה המוות שלה עשה למשפחה?
"בעיקר לאבא שלי, כי בחיים אנחנו מתקדמים. כל אחד חי את החיים שלו, עם הילדים. אבא שלי לקח את זה קשה. היתה אהבה גדולה. קשה לי לראות בנאדם בן 92 מספר דברים על אמא שלי מפעם ובוכה. מאוד קשה".
איך נולדה חבורת הכרמליסטים בשנות ה-80 של מכבי חיפה?
"זה התחיל ב-85/86, עלינו כמה שחקנים מהנוער. בימים ההם מכבי חיפה תמיד היתה מושתתת על שחקני בית. היו מביאים 2-3 שחקני רכש וכל השאר גדלו במועדון. נהיינו מן חבורה שהחזיקה את הגרעין הצעיר של הקבוצה. בעיר היה באז גדול, היינו יוצאים אחרי משחקים, כמעט כל משחק מנצחים. כולם מכירים אותנו, עושים כבוד. קצת ניקרנו עיניים יותר מדי, אבל במגרש סיפקנו את הסחורה. במוצאי שבת היינו עושים 'סיבוב דאווין'. היו בחורות מסביבנו, כמו שצריך. היינו ילדים, בני 19-20".
אפילו פתחת פאב בחיפה
"אין לי מושג למה פתחתי את הפאב יחד עם גילי גוטמן ז"ל, אח של אלי. אני עדיין הייתי שחקן פעיל. זה לא כ"כ התיישב ולכולם היה מה להגיד. זו היתה עונת אליפות. היו כמה שוטפי כלים, אבל הכי מפורסם היה גיא פלג. הוא וברק רום היו ה'גרופיז' שלנו. אני וגיא צוחקים על זה עד היום".
סיפור אחד מהשנים האלה
"פתחנו את הפאב והחלטנו לעשות הופעות חיות כל יום שלישי. הצלחנו להביא את גבי שושן הגדול להופיע אצלנו. שילמנו לו 300 דולר להופעה. הכל היה מפוצץ, כל חיפה הגיע. אני לא יודע איך הצלחנו להביא אותו. אני, מילדות, השיר הכי אהוב עליי זה 16 מלאו לנער. מגיל 12 אני מזמזם את השיר הזה והוא הופיע אצלי על הבר ואני שילמתי לו את השכר שלו".
למה התחברת דווקא לאבי רן?
"כשאני עליתי לבוגרים, לא היה לי קל. גם אני וגם מי שעלה איתי... פעם זה היה אחרת. היינו צריכים לצחצח את הנעליים של הבוגרים. הם היו מסיימים את האימון, זורקים את הנעליים ואנחנו היינו צריכים לצחצח אותם. זה היה החינוך במכבי חיפה. הם גם לא נתנו לנו מקום. השחקנים לא רצו שניקח להם את המקום. אבי היה גדול ממני בשנתיים והוא היה היחיד... הוא היה תותח אז, דיברו עליו בליברפול ובגרמניה, והחיבור בינינו היה מטורף. הוא שמר עליי בשנה-שנתיים הראשונות ונתן לי את הלגיטימציה להיות מישהו. כי בימים ההם היה קשה להיכנס להרכב של מכבי חיפה. הקליק בינינו היה מיידי. כולנו היינו חברים טובים, אבל עם אבי זה היה משהו אחר לגמרי. לשנינו היה ראש קצת אחר. היינו נוסעים למחנות אימונים במחנות אימונים בהולנד ובכמה שעות של חופש והיינו מסתובבים ברחובות והיינו רואים חנויות תכשיטים... היינו אז תפרנים. הדיבור היה ש'אנחנו חייבים להיות עשירים, איך מגיעים לזהב ולשעונים ולמרצדס'. היינו חוזרים למציאות מהר מאוד כששלמה שרף היה נובח עלינו. זו היתה מן בריחה כזו. הוא היה רגיש אליי בגלל שאני חושב שהוא זיהה אצלי את האופי שלו. מה שאנחנו אוהבים להגיד 'גבר'. הוא היה כמוני, קצת מסובב, בקטע טוב. לא עושה חשבון לאף אחד, לא מתנהג לפי החוקים הרגילים. זה היה משהו מאגי".
לא דיברת על היום שהוא הלך
"לא דיברתי ואני גם לא הולך לאזכרות, הייתי רק בהלוויה. לקחתי את הסיפור הזה מאוד קשה כי גם הייתי שם וגם ראיתי את המחזה הנורא הזה לצערי הרב. היינו בכנרת כמעט כל שבת בקיץ. 6-7 אנשים, שתי מכוניות. עושים קצת ג'ט סקי וחוזרים. בשבת הזאת הכל היה רגיל ואז אבי יצא לסיבוב בג'ט סקי ולבחור היתה סירה והוא השתולל בסירה שלו. לא היו אז חוקים נוקשים, פחות הקפידו על זה אז. הוא לא ראה אותו, ודרס אותו. ראינו שנהיה בלאגן במים. סירות משטרה ו... הבנו מה קרה. לא ראינו את התאונה עצמה כי היינו על החוף. ראינו את הסירה חוזרת, הסתכלנו וראיתי את מה שראיתי. את אבי. זו תמונה שבחיים לא תצא לי מהראש. לא היה מה להבין. אני לא מאחל לאף אחד לראות את התמונה הזו. לקחו אותנו לתחנת המשטרה. חוץ מהתמונה הזו, כל השבת הזו נמחקה לי מהראש. התמונה הזו חוזרת אליי לא מעט. אני ושולי, אח של אבי, נהיינו חברים יותר טובים אחרי המקרה. מוישה, אבא של אבי... אני לא שופט... הוא היה כעוס על כולם. בצדק. זה התגלגל למקום שהייתי חייב לזוז, לחתוך. לא להתעמת. לא יודע מה היה איתי בתקופה הזו, הכל מעורפל. אני מעדיף שהשנים האלה יימחקו לי מהחיים. ניסו לתת לנו עזרה במכבי חיפה, היו כמה מפגשים, אבל זה לא החזיק. היה לנו קשה במחנה אימון הראשון בלי אבי. לא הייתי יכול לשאת את זה. בכיתי המון במחנה הזה, הייתי גמור. הייתה עונה נוראית. אבי רן היה צריך לצאת בקיץ הזה לשחק בחו"ל. לא היה סיכוי שהוא יישאר בארץ. הוא היה האדם הכי נחוש שהכרתי. הוא אמר 'אני פורש אם אני לא יוצא לחו"ל'. זה היה החלום שלו. מכבי חיפה הבינה שהיא לא יכולה להחזיק אותו והיו הצעות".
לימים פתחת את הדבר הזה מול הפסיכולוג שלך?
"לא פתחתי את זה אף פעם. זה קשה לי. אני מדחיק את זה. זו היתה טרגדיה. אני שם בצד את הקטע המקצועי, מה היה יכול להיות מהבחור הזה, איזה שוער הוא היה. זה לא משהו שאנחנו מכירים פה. אני מדבר על החבר, על האהבה, הנאמנות, החברים".
היו לך רגשות אשמה שלא הצלחת לשמור עליו?
"אי אפשר היה לשמור עליו. אבי היה משוגע ברמה החיובית. הוא רצה לעשות הכל. אי אפשר היה לעצור אותו או לשמור עליו. אין לי רגשות אשמה כאלה".
אבי רן. היה צעד ממעבר לחו“ל (תמונה: האתר הרשמי של מכבי חיפה)
מתי אתה הכי מתגעגע עליו
"זה מגיע לי בחלומות. כשיש את התאריך, זה כמובן קופץ לי. אני בעיקר מתגעגע. אני נוסע לחיפה 3 פעמים בשבוע לאבא שלי. בכניסה לחיפה, בצד ימין יש קיוסק עם ציור קיר ענק. כל פעם שאני נכנס לחיפה, אני נותן נשיקה וממשיך".
מה היה בעונה שלאחר מכן?
"זו היתה עונה מסויטת בגלל המצב. מכבי חיפה היתה בפלייאוף התחתון. היתה נקודת אור אחת. ה-0:10 המפורסם. אני הבקעתי את השער השביעי".
שנה אחרי זה אתה מתפוצץ
"אני לא יודע איך זה קרה. אני לא יודע איך התגברתי. אין לי בבית מישהו שאני יכול לקבל תמיכה ממנו או לדבר. גם אני הייתי מסוגר. הגיע אמציה לבקוביץ', אף אחד לא ידע מי הוא. אדם מוזר קצת, אבל הצליח להתחבר אלינו. בנה קבוצה בלי הרבה כוכבים ולקחנו אליפות מטורפת וזו היתה שנת הפריצה שלי. זה היה מפלט טוב בשבילי. התרכזי בכדורגל כי ראיתי את הצעד הבא שלי. הייתי ב'זון' משוגע. הייתי בטוח שאני עוזב. ניסיתי לצאת לחו"ל ולא הצלחתי. הייתי במבחנים במאסטריכט ובהמבורג. הייתי בסדר, אבל מכבי חיפה לא היתה מוכנה לדבר בכלל על לתת לי ללכת. השאיפה שלי היתה לצאת כי רציתי להתפרנס. לא מתבייש להגיד שרציתי לחיות את החיים הטובים, להיות עם יכולות כספיות ובמכבי חיפה לא קיבלתי את זה. כשישבו איתי למו"מ אחרי עונת האליפות, קיבלתי חוזה במונחים של 'מצחיק".
מה היו ההבדלים בשכר?
"מכבי חיפה רצו לתת לי 10,000 דולר לעונה. מכבי ת"א הציעו 70. מה תעשה? הלכתי את הסוף, לא התחלתי את העונה. אמרתי להם שאני אפרוש ולא אשחק בסכומים האלה. לא נתנו לי לעזוב ואני פניתי לבית משפט וביקשתי שחרור. בית המשפט קובע ששחקן הוא לא רכוש של המועדון ונותן סכום של 127 וחצי אלף דולר שאם מכבי ת"א... זה המון כסף במושגים של אז. דייויד פדרמן ז"ל, האיש שמכבי ת"א חייבת לו הרבה, לא הרבה אנשים יודעים את זה, כותב צ'ק למכבי חיפה והם היו בהלם. בעקבות הפסיקה הזו הוקם המוסד לבוררות כדי שלא ילכו לבתי משפט. זה עשה הרבה רעש. יש על המקרר אצל אבא שלי בבית היום כתבה אחת - תמונה של אמא שלי, יעל קלינגר אומרת: 'אני מאוד רוצה שניר יישאר במכבי חיפה'. בכל פעם שאני פותח את המקרר אני רואה את זה מול העיניים שלי. היא מאוד רצתה שאני אשאר, אבל אני עקשן".
שלמה שרף ויענקל'ה שחר מגיעים אליך הביתה
"הם ניסו לשכנע אותי. הם אמרו לי שהם יבנו סביבי את כל הקבוצה. אמרתי להם 'אני באמת מתנצל, אני לחצתי יד ואני לא אפר את זה. ככה אני מתנהל כל החיים. מילה שלי יותר חשובה מכל דבר אחר ואני לא נשאר במכבי חיפה'. הם מאוד כעסו עליי".
קבוצה אחת לא אימנת מהגדולות. זה קשור לזה?
"אנחנו יכולים להתקשר ליענקל'ה לשאול אותו, מעניין אותי לדעת אם זה קשור. כ"כ הרבה מאמנים עברו במכבי חיפה ללא הצלחה גדולה. אני חושב שהגיעה לי ההזדמנות פעם אחת. יכול להיות שהוא כועס עליי עד היום, למרות שאני בקשר טוב איתו. יש דברים שלא שוכחים".
אפשר לכתוב סרט על הדרך שסיימת את הפרק בנבחרת ישראל
"שטויות של שלמה. היינו בדן אכדיה, הבית השני של הנבחרת. מנהיגות זה לא דבר נרכש, אלא דבר שאתה נולד איתו. בנבחרת הייתי... המנהיגות שלי היתה חזקה. הייתי קפטן של מכבי חיפה בגיל 21 ובמכבי ת"א ישר קיבלתי את סרט הקפטן יחד עם אלי דריקס. היה משחק נגד קפריסין, משחק סתם, 3-4 אפס קל עוד לפני שהוא התחיל. היה משעמם במלון, כל היום באוכל ובחדר. אמרתי לחבר'ה 'בוא נלך לסרט בהרצליה'. חיים רביבו, משה גלאם, פליקס חלפון והיה עוד אחד איתנו. אני הקפטן, לא יביאו איתי? באמצע הסרט מתקשרים אלינו ואמרו לנו ששלמה מחפש אותנו. אמרתי לשלמה שזה עליי, אני לקחתי אותם. שיעיף אותי, לא את המסכנים האלה. מה הם אשמים? אני סחבתי אותם. זה היה סרט של אדי מרפי, חרא סרט. שלמה כמאמן, לא מעניין אותו כלום. היה לו סגל גדול והיו לו בעיות בראש בהרכב והוא העיף אותנו באותו ערב. אחרי המשחק החזיר אותנו. פתר את כל הבעיות של הסגל וההרכב ועשה אקט חינוכי על סתם. סלחתי לו על זה כבר".
איך היה לשחק פעם ראשונה נגד מכבי חיפה?
"נורא. כל האצטדיון קילל אותי".
שרף. זרק את קלינגר מהנבחרת
כשאתה מגיע, עולה שחקן מוכשר מהנוער - אבי נמני. הבנת מיד שמדובר במשהו אחר?
"לא. היו כמה. היה אבי נמני, היה איציק זוהר. 2-3 שחקנים בולטים מאוד, בעיקר אבי ואיציק. ישנתי עם אבי בחדר בכל התקופה. בתקופה של הדאבל היינו ישנים במלון לפני כל משחק גביע. זה היה הנוהג. לקשטן היו אמונות תפלות. איציק זוהר היה יותר 'כוכב'. אבי היה מופנם, שקט. כל לילה אחרי המשחק היינו יוצאים כולנו לבלות. אברהם גרנט, שמעון קורק, איציק, אבי נמני, אלי דריקס ואני".
הגיע קשטן, לקח איתכם דאבל, ואז פתאום גרנט חוזר
"ביקשתי, בתור קפטן, מהנהלת מכבי ת"א מענק על האליפות - חופשה לכל הקבוצה עם כל בנות הזוג. סיפור של 100-150 אלף דולר, כסף קטן במושגים של החבר'ה שהחזיקו את מכבי ת"א. יצאנו לחופשה עם דרור והתחילו השמועות. שיש דיבורים להחליף את דרור ולהחזיר את אברהם. היתה אווירה לא כ"כ טובה. דרור היה איש קשוח והוא היה חשדן, ובצדק. הרגענו שם את האווירה, סיימנו את החופשה. באחת בלילה אני בבית, מקבל טלפון מדייויד פדרמן שמבקש שאבוא אליו עכשיו לכפר שמריהו. הגעתי אליו הביתה, יושבים כל שועי המשק. הוא אומר שהם החליטו שהם מחזירים את אברהם ומפטרים את דרור. אמרתי לו 'מה? אתם השתגעתם? בן אדם לקח דאבל, איך אתם יכולים לפטר אותו?'. הם ענו שיש להם תכנית לחמש שנים... אברהם ערבב אותם טוב. הוא גם היה מאמן גדול. דייויד ענה לי 'אין, זה הוחלט'. הלכתי, לא אמרתי כלום, נתתי לזה להתפוצץ לבד. היה בלאגן בתקשורת. הרגשתי נורא. אהבתי את אברהם והייתי עוזר שלו, אבל זה היה מהלך טפשי. הקבוצה לקחה דאבל, זה קשה לקחת. דרור בנה קבוצה חזקה. היתה יכולה להיות שושלת. זה ערער אותנו קצת".
דיברת עם דרור
"הוא כעס על כולם, ובצדק, וגם עליי. דרור זה איש מדהים, אבל הוא החליט שעשו לו תרגיל מאחורי הגב וכולם מעורבים בזה. התחננתי אליו וסיפקתי לו מה קרה. השנתיים לאחר מכן היו כ"כ קשות ומעייפות, שאחריהן פרשתי. היתה לי פריצת דיסק וכאבים ולא הייתי יכול לתת מעצמי, אבל כל ההתנהלות הזו הגעילה אותי. אני לא בא מהמקומות האלה. הייתי בן 32, הייתי יכול לשחק, אבל זה נתן לי את הדחיפה".