בפקולטה למשפטים שימושיים לימדו אותנו שהשלם גדול מסך חלקיו ושהקבוצה היא מעל הכול. ואז מגיע מישהו כמו קינגס קנגווה, ואחרי שנתיים אתה כבר לא בטוח אם מה שסיפרו לנו היה נכון, או סתם דרך להתמודד עם היום שבו הוא ילך. והוא באמת הלך. לפנאתינייקוס. ומאותו רגע התחיל המשחק האהוב ביותר על אוהדי כדורגל צפונית לצומת בית קמה: לדמיין את העתיד כאילו הוא כבר כאן.
״מכבי תל אביב תיקח אליפות״; ״בית״ר בשלה לצלחת״; ״מכבי חיפה תחזור לעצמה״; ״בלי קנגווה אין להפועל באר שבע מה לחפש״. ועוד כהנה וכהנה כותרות שנוצרו מתחת לנורות ניאון ועל מסכים שטוחים. מדהים כמה מהר אנשים יודעים מה יקרה בעוד תשעה חודשים. אם היו יודעים לנבא ככה גם את תוצאת המאבק על מדליית הארד במונדיאל, כולנו היינו מסתובבים היום עם עוד כמה לירות בארנק.
אבל החשש הזה מובן. באר שבע כבר הייתה בסרט הזה. כשטוני וואקמה ארז מזוודות ב-2018, נדמה היה שלא עוזב רק השחקן הכי טוב בארץ. בקיץ ההוא נפרדנו מהאיש שגרם לכל משחק להרגיש כאילו בעוד רגע יקרה משהו שאף אחד אחר לא מסוגל לעשות. בלכתו הותיר אחריו הגנרל רזומה שלא היה מבייש את יעקובו: 35 שערים ב-95 משחקים. שלוש אליפויות. שלב בתים באירופה. אי אפשר היה למדוד את התחושה שהייתה ביציע בכל פעם שהכדור הגיע אליו.
במגרש של טוני, התרחשו ניסים. ביצועיו המרשימים החרישו את הקולות שדרשו מדי פעם לבדוק את תקינותה של תעודת הזהות שלו. כשהבטנו בו מקרוב בעיניים מעריצות תמיד התגנב החשד לכאורה שמישהו במשרד הפנים הניגרי חמד לצון והפחית עשרים שנה מגילו האמיתי. אבל למי היה אכפת אם בדיוק מלאו לו 47 אביבים בזמן שהיתל בשומריו. שמונה שנים חיכו לגנרל החדש.
ואז הגיע קנגווה
קינגס הוא לא בהכרח השחקן המוכשר ביותר שלבש אדום מאז וואקמה. אבל אולי הוא השחקן המתאים ביותר לרגע שבו המועדון היה זקוק למישהו שיזכיר לו שהוא עדיין מסוגל להיות אלוף.
23 שערים.
85 משחקים.
גביע. אליפות.
והנה עוד שם שנכנס לרשימה הקצרה של שחקנים שעליהם יתווכחו גם בעוד עשרים שנה בפיצוצייה שברחוב יהודה הלוי אם היה עוד מישהו שרקד כמוהו על מחטי הדשא. אבל אם יש דבר אחד שאוהדי באר שבע חוששים ממנו, זה שהעבר עלול לרדוף אותם.
ב-1997 העיר חגגה גביע היסטורי. אנשים חשבו שהמועדון סוף סוף הגיע למקום הטבעי שלו. ואז הכול התחיל להתפרק. שחקנים עזבו. הקבוצה קרסה והבעלים התחלפו. התוכניות הגדולות נגנזו. בשביל האדומים הישרדות לא הייתה תוכנית טלוויזיה. זו הייתה מציאות עגומה. זו לא הייתה רק ירידה. קיבלנו תזכורת אכזרית לכך שכדורגל הוא עסק שבו המרחק בין פוסטר של מחזיקת הגביע לתמונה בשחור לבן של 150 צופים בשער 2 (בליגה הלאומית) קצר הרבה יותר ממה שאנשים מוכנים להודות.
אלונה ברקת שינתה את הסיפור. לא ביום אחד, לא בעונה אחת; אלא בעבודה עיקשת שהפכה מועדון שאנשים ריחמו עליו למועדון שאנשים קינאו בו. בגלל זה העזיבה של קנגווה לא מטרידה רק בגלל מי שהוא, אלא בגלל מה שהיא מזכירה. היא מזכירה שאימפריות עלולות לפעמים להיסדק ביום שבו כוכב אחד עולה על המטוס. ועדיין, יש גם אמת אחרת: אם אוהדי באר שבע היו יודעים ב-2018 שהם יחכו שמונה שנים לאליפות השישית, הם היו מבקשים לעצור את העיר ולרדת מהרכבת.
ואולי לא. מותר לקוות שהחששות מפני נזקי העזיבה של קינגס מוגזמים מדי, ובעוד חודש-חודשיים; שנה-שנתיים, נגלה שהכוכב הבא של רן קוז׳וך אוטוטו יחרוך את הדשא. יש שני ילדים שיש להם את זה. אמיר גנאח ועוד אחד שכדאי לטפח. קוראים לו איתי חזות. הגיע הזמן לקרוא לבן של גדי חזות לדגל. עד אז אלוהים גדול. בינתיים קינגס קנגווה כבר הבטיח לעצמו מקום באלבום ליד טוני וואקמה.