לפני שנה הוחלט להגדיל את מכסת הזרים כדורגל הישראלי. על פניו זו הייתה עוד החלטת רגולציה. בפועל, יכול להיות שבעוד כמה שנים נבין שמדובר באחת מנקודת המפנה של הענף. הרחבת מכסת הזרים היא הרבה יותר משאלה של כמה שחקנים יכולים להיות על המגרש. היא מסמלת שינוי תפיסתי. ההבנה שהמציאות השתנתה, ושאם רוצים להתחרות באירופה אי אפשר להמשיך לחשוב במונחים של פעם.
המציאות ברורה, אנחנו מארחים משחקי בית בחו”ל. חלק מהזרים כלל לא מוכנים להגיע עקב המצב הביטחוני. מי שכן מגיע, עושה זאת למרות תנאים שלא קיימים כמעט בשום ליגה אחרת באירופה. אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא, אבל זו המציאות והדבר הכי מסוכן הוא לנהל את הכדורגל כאילו היא זמנית.
ההחלטה על הרחבת מכסת הזרים התקבלה לפני שנה והעונה שעברה הייתה הראשונה שבה היא יושמה. שנה אחת בלבד חלפה, וכבר מתחילים לראות את הפירות.
הקיץ הזה נשברו שיאי מכירות בהפועל תל אביב, בהפועל באר שבע ובהפועל ירושלים. שלושת המועדונים מכרו שחקנים זרים בסכומים חסרי תקדים. האירוניה אפילו יפה יותר במקרה של הפועל ירושלים מהמועדונים שהתנגדו להגדלת מכסת הזרים, אבל כבר שנה שנייה ברציפות שובר את שיא המכירה בתולדות המועדון בזכות…שחקן זר. לפעמים המציאות משכנעת טוב יותר מכל דיון עקרוני.
ואלה לא סתם זרים. אלה שחקנים שהגיעו לכאן בתקופת מלחמה, כשהכדורגל הישראלי הוא יעד מורכב במיוחד. ובכל זאת, הם התפתחו כאן, העלו את ערכם והכניסו למועדונים מיליוני יורו. אם אפשר לעשות את זה בתנאים האלה, כנראה שאפשר.
אבל הסיפור גדול אפילו יותר מהמכירות.
תסתכלו על ההצלחות של הקבוצות הישראליות באירופה. כמעט בכל אחת מהן יש לזרים חלק מרכזי. הם מעלים את הרמה המקצועית, אבל גם מתחברים למועדון, לקהל ולמדינה. הם הופכים לדמויות אהובות ולנכסים אמיתיים, מקצועית וכלכלית.
הזרים מעלים את הרמה המקצועית ומתחברים למועדון (אלן שיבר)
האמת היא שזו תקופה טובה לכדורגל הישראלי. הקהל חוזר בהמוניו, ההכנסות עולות, בעלי בית חדשים נכנסים להשקיע ומגיעים לכאן שחקנים טובים יותר, מאמנים טובים יותר ואנשי מקצוע איכותיים יותר. יש תחושה שהכדורגל הישראלי הפסיק להתנצל והתחיל לחשוב כמו ענף שרוצה להתחרות באמת.
ויש עוד נקודה חשובה.
הטענה הקבועה היא שהגדלת מכסת הזרים תפגע במחלקות הנוער. בפועל, המציאות מספרת סיפור אחר. הפועל תל אביב ומכבי תל אביב, שתי הקבוצות שסיימו ראשונות בליגת הנוער, הן גם מהמועדונים שבונים סגלים איכותיים עם זרים. בית”ר ירושלים חזרה להשקיע במחלקת הנוער שלה, ובבאר שבע עדיין מוקדם לשפוט, אבל הכיוון ברור. אפשר להשקיע בילדים ובמקביל להביא זרים איכותיים. באירופה עושים את זה כבר שנים. אין שום סיבה שאנחנו לא.
ואולי יש כאן גם שיעור רחב יותר.
בזמן שהכדורגל הישראלי בחר להבין את המציאות ולהתאים את עצמו אליה, נדמה שיש ענפים אחרים שעדיין עסוקים בעיקר בשאלה איך מגבילים, מצמצמים ומוודאים שאף אחד לא יזוז מהר מדי. הכדורגל, באופן כמעט מפתיע, הוא דווקא זה שבחר להסתכל החוצה. להבין שאם רוצים להיות חלק מהמשחק האירופי, צריך לשחק לפי הכללים של המשחק האירופי.
כי בסופו של דבר, מי שרוצה להיות חלק מהמסיבה של הכדורגל האירופי צריך להתחרות בכלים של האירופים. אי אפשר לחלום על שלב ליגה קבוע באירופה, על מכירות של עשרות מיליוני שקלים ועל ליגה אטרקטיבית יותר, ובאותה נשימה להגביל את עצמך בכלים שאין לאף אחד מהמתחרים שלך.
הרחבת מכסת הזרים היא לא הסיפור. היא הסמל. הסמל לכך שהכדורגל הישראלי הפסיק לנסות לעצור את המציאות והתחיל לנצל אותה.
אם זו הדרך שנמשיך ללכת בה, יכול להיות שבעוד כמה שנים נסתכל אחורה ונבין שהוויכוח על מספר הזרים בכלל לא היה העניין. הוא היה רק יריית הפתיחה לעידן החדש של הכדורגל הישראלי.