השער של אלון תורג'מן היה מהסוג שמכריח אותך לבדוק אחר כך אם באמת ראית את מה שנדמה לך שראית. שעה קלה אחרי שאוגריסה זכה להיכרות ראשונה עם טוטו טרנר, וכבר היה נדמה שהוא מתקשה להסתיר את התפעלותו מהנוכחות הערה של קהל ביתי, מהסוג שלא הכיר בקריית שמונה, תורג'מן הניף את רגלו הימנית מ-30 מטר. הכדור עשה את המסלול שכדורים עושים פעם בכמה שנים: הוא לא רק נכנס לשער, אלא התיישב בדיוק במקום שבו השוער לא יכול להגיע אליו ושבו האדם הסביר יודע, עוד לפני שהרשת זזה, שהוא עומד לראות משהו ששווה לספר עליו.
מאוחר יותר תורג'מן יעדכן את העוקבים ואת אדומי הנגב והכרמל שמדובר בשער היפה ביותר בקריירה שלו. זו הצהרה שאפשר להתווכח איתה, כמובן, כי אוהדי כדורגל אוהבים להתווכח גם עם עובדות שנמצאות מול העיניים שלהם. אבל נדמה שהוויכוח האמיתי לא היה על היופי של השער. הוא היה על הזיכרון. כי מאיר ברד היה שם. ברד, אגדת כדורגל מקומית ומי שלבש בזמנו גם את המדים האדומים של באר שבע וגם את אלה של חיפה, התמחה בשערים מהסוג הזה: כאלה שמתחילים בהחלטה מעט לא הגיונית לבעוט מרחוק ומסתיימים בכך שכולם מסביבך מבינים שההחלטה הייתה, בדיעבד, מושלמת. שער אדיר שלו מתחילת שנות ה-70, ב-2:2 המונומנטלי מול הפועל תל אביב, חזר פתאום לחיים בזכות הרגל של תורג'מן.
וברד עצמו ישב בכיסא גלגלים, וצפה בסרטוני הביצועים הישנים שלו על המסך הענק בטרנר. הקהל קרא "מאיר ברד, מאיר ברד", והדמעות זלגו מעצמן. יש דברים בכדורגל שקשה להסביר למי שלא גדל עליו. למשל, מדוע אדם בוגר יכול לבכות מול סרטון ישן של שחקן שבעט בכדור לפני חמישים שנה. אבל אולי אין צורך להסביר. יש זיכרונות שאינם באמת שייכים לעבר. הם פשוט מחכים שמישהו ייתן להם סיבה לחזור.
ותורג'מן, במובן מסוים, עם ביצוע של מאיר ברד נתן להם.
יש לו קלאסה, לתורג'מן. מהסוג שקשה למדוד במספרים. הוא הרי כבר היה כאן, בבאר שבע, וכבש והצטיין והגיע למאזן דו-ספרתי, עד שבהדרגה נדחק לשולי הספסל ועזב את המועדון. מאז הוא הספיק להדק שרוכים, לכבוש שערים שעלו לבאר שבע בנקודות, ובעיקר להפגין את אחת התכונות הנדירות יותר בכדורגל: היכולת לא להפוך את העלבון האישי שלך להצגה.
ג'אבון איסט, לעומת זאת, עשה את הדרך ההפוכה, ולכן כנראה הרגיש שמותר לו קצת יותר. הוא חגג את ה-1-2 בלי פילטרים של שחקנים שכאילו מתנצלים שעשו כך וכך לאקסית, וכעבור כמה דקות פינה את מקומו יחד עם אליאל פרץ, שנמצא בפורמה, ובשלב הזה באר שבע נראתה כמו קבוצה שהחליטה שהיא יכולה לנצח את המשחק בכל דרך שתבחר.
וזה, כמובן, השלב שבו הכדורגל מתחיל "להתהפך עליך".
ריגש את טרנר. מאיר ברד (קובי אליהו)
יונס מלדה, אבו רומי וז'ואו ויקטור היו אמורים לבסס את היתרון, אך לחילופין הם השאירו אחריהם בעיקר את אחת השאלות המעניינות יותר שמרחפות כרגע מעל האלופה: כמה מספרי 9 אפשר להחזיק בקבוצה אחת.
ואז הגיע ויקטור, בפעולה חסרת אחריות, גרם לפנדל, והפועל באר שבע שמטה ניצחון ביתי ראשון (שהגיע לה) מאז חגיגות האליפות.
נאור סבג, עוד אחד מהאקסים של בעלת הבית, נכנס לעניינים בעיתוי הכי דרמטי. בדקה ה-94, עם קרח בוורידים, הוא דייק מהנקודה הלבנה וחיים סילבס חגג את התיקו כאילו זכה בגביע הביניבשתי.
מעלינו במרפסת המוזהבת ישב פורסון אמנקווה, הרכש החדש מנוריץ', והשקיף בסקרנות על המתרחש. יש להניח שמוקדם יותר אירחו אותו בבית האדום, הציגו לו את צלחת האליפות ועל הדרך ביקשו ממנו להיכנס לנעליים הענקיות שהשאיר אחריו קינגס קאנגווה, וזו, כפי שכל אוהד כדורגל יודע, דרך מצוינת להתחיל קריירה חדשה: להגיד לך מראש שהנעליים ענקיות.
ובכל זאת, קשה שלא להתלהב ממה שבאר שבע בונה בקצב של סולל בונה של פעם. אוגריסה, איגור זלאטנוביץ', יונס מלדה ופורסון מצטרפים לסגל שממילא מציב לרן קוז'וך אתגר שרוב המאמנים היו שמחים לחלוק איתו. יש לו וואחד שפיץ.
ואז אתה נזכר בתורג'מן. לא כי צריך להחזיר אותו. לא כי צריך לפתוח עכשיו את כל הוויכוחים הישנים על מי טעה ומתי. אלא מפני שבערב אחד הוא הזכיר משהו שאנחנו נוטים לשכוח: לפעמים שחקן שעזב את המועדון מוצא את הדרך לבצע צריבה תודעתית. הוא יכול לעבור לחיפה, לכבוש נגד באר שבע, להצטער, לא להצטער, לכבוש שוב, ואז לחזור לטרנר ולבעוט כדור מ-30 מטר אל הזווית העליונה.
ואז, במקרה, מאיר ברד יושב ביציע ואתה מבין שהכדורגל הוא לא רק מי ניצח וכמה נגמר. לפעמים זו גם היכולת של שער אחד לחבר למשך כמה שניות בין שנות ה-70, האליפות האחרונה, השחקן שעזב, השחקן שחזר, הקבוצה שעוד תכתוש את הליגה, והאוהד שיושב ביציע ומגלה שהוא עדיין מתרגש בדיוק כמו הילד שהיה פעם.