לפני שאגיע לבעיות של בית"ר ירושלים (ומיי גאד יש כאלה), את הטור הזה חייבים להתחיל בעיקר. והעיקר הוא לא בית"ר, אלא הפועל תל אביב - שממשיכה בבנייה ההדרגתית המחודשת שלה ככוח חזק ודומיננטי בכדורגל הישראלי, לראשונה מאז קבוצת הפלא החד פעמית של אלי גוטמן, דגלאס דה סילבה, גילי ורמוט ואיתי שכטר לפני 16 שנה.
הפועל הזו אמנם לא אגדית כמו הקבוצה ההיא, אבל לדעתי יש לה יתרון אחר על פני הקבוצה המיתולוגית. בסופו של דבר, היסטורית, הפועל של 2010 הייתה הבלחה. משהו שנבנה יחסית מהר (שכטר ובן דיין הגיעו ממש באותו קיץ, אניימה בקיץ הקודם, שלא לדבר על מבול השחקנים שרוקן את הפועל כפר סבא), וגם קרס יחסית מהר.
להפועל ת"א הנוכחית, גם אם פני הקבוצה הולכים להשתנות (פרטים כמו סתיו טוריאל, דגלאס אווסו ואפילו רועי אלקוקין בהחלט יכולים להתפוגג במציאות של הכדורגל הישראלי), יש יותר סיכוי להישאר רלוונטית לאורך שנים. כי בנוסף לנכסים כמו הקהל, והשילוב בין איכות לבין עוצמה הגנתית, יש לה הפעם ניהול הרבה יותר נכון ושפוי - שיוכל להשאיר את הקבוצה יותר זמן על הגלגל. עד שהיא תיפול ממנו, כמו כל קבוצה אחרת.
אבל בינתיים, אין מה לדבר אפילו על שינויים - כי הפועל תל אביב, בהחלט, הראתה משהו חזק על עצמה. הטעות הכי גדולה בעיניי תהיה לעבור לקיצוניות השנייה ולהתחיל לדבר על אליפות - את הפועל ת"א הזאת לא צריך לשפוט כקונטנדרית, עדיין (יכול להיות שזה יקרה); אלא צריך לשפוט בהתחשב בקונטקסט שלה - כקבוצה שרק לפני שנתיים וקצת שיחקה בעכו ובעפולה, ומשם בנתה את עצמה מחדש כעוף החול - והיום נראית טובה, ובעיקר קשה להכנעה, יותר מתמיד.
ועוד אגדה אחת כדאי לנפץ על הפועל הזאת: השימוש בצמד המילים "לא מלהיבה" (או אחיו החורג, "לא בכדורגל גדול"). ובכן, אתמול היא בהחלט שיחקה כדורגל גדול; ומה שבעונה שעברה עוד היה זקוק לליטוש, השנה מבריק לחלוטין כשאתה מחבר את טוריאל (שתמיד עושה את הקסמים שלו), את רועי אלקוקין שהולך וגדל להיות "אס", וכמובן את דגלאס אווסו.
ואווסו הוא הסיפור של המשחק הזה. לא רק בגלל הגול הנאה שהבקיע, אלא גם בגלל הפעולה המדהימה בשער הראשון - ובעיקר תחושה שבכל נגיעה בכדור, ראית השראה. ראית משהו ששווה לשים אליו לב, ובעיקר בידיעה שהבחור רק בן 20 - ואפילו העונה יהיה לו מקום לשיפור; לכו תדעו כמה רחוק זה יגיע. אולי אפילו מי שמיהר להפוך את לויזוס לויזו לזר הכי גדול בתולדות הפועל, יצטרך לחכות עם הסופרלטיבים.
הפועל ת“א כאן כדי להישאר (אלן שיבר)
ובצד השני היתה בית"ר ירושלים - שאין דרך להפריז בגודל המשבר שהיא עוברת. בית"ר הייתה קבוצה רגשית על גבול המלודרמטית - כזו שבה מצב הרוח בא בקטבים. או שהיא מפוארת ומלהיבה, או שהיא... מה שראינו אתמול. וכשאני כותב את השורות האלה אני עדיין - באינסטינקט - חושב שצריך לחכות עם שיפוט מהיר מדי של הסיטואציה.
בית"ר של אותו אלמוג כהן נראתה בכלל לא רע נגד לרנקה ואוסטריה וינה באירופה, והייתה רחוקה טעות של שוער מלעלות לחצי גמר גביע הטוטו. הדחף החולני הישראלי - ובוודאי הבית"רי - להמליך או להשפיל אחרי שני משחקים, הוא משהו שצריך להתבגר ממנו. אבל אחרי שכל זה נאמר, חייבים להודות שיש כאן משהו שמחייב בחינה מחדש.
אלמוג כהן היה ונשאר איש כדורגל ברמה מאוד גבוהה. הקבוצה שהוא בנה ב-2024/25, ובוודאי הקבוצה שהוא בנה לברק יצחקי בשנה שעברה, יעידו על כך. יש לו את הדרך שלו לעבוד ולבנות קבוצות כדורגל טובות, ובמקרים רבים הוא הצליח גם להביך את המספידים והמבקרים (למשל, עם זרים כמו ג'ונבוסקו קאלו ובראיין קרבאלי). אבל כמאמן, הוא עדיין מתחיל.
יכול להיות, ואולי אפילו סביר להניח, שאלמוג כהן יום אחד יהיה מאמן כדורגל עילאי. אבל בית"ר ירושלים הנוכחית, שכיוונה השנה לאליפות (תוך הצהרה של האיש עצמו), היא לא המקום לעשות בו סטאז' ולהתפתח כמאמן. בתקופות אחרות, בית"ר הייתה יכולה לגדל מאמן שכזה - בדיוק כמו שגידלה את ברק יצחקי.
בית“ר במשבר (אלן שיבר)
אבל רף הציפיות הגבוה שהוצב השנה סביב בית"ר - בכוונת מכוון ע"י הבעלים והמנהל המקצועי - פשוט לא תואם את הצעד של הירידה לקווים. זהו לא צעד משולל היגיון, והיו לו את הנימוקים הנכונים לשעתם (בעיקר היעדר מאמנים טובים שאפשר להביא מהשוק הישראלי, וחוסר רצון הגיוני מאוד להמר על מאמן זר), אבל קבוצה שרוצה לזכות בתואר - חייבת מאמן הרבה יותר מנוסה ומשופשף שיוביל אותה.
המזל הוא שלבית"ר ירושלים יש זמן לתקן - וגם אם לא את שאלת המאמן, בוודאי את הליקויים בסגל. בסוף, בית"ר היא קבוצה שנעדרת גיבוי אמיתי בשתי עמדות המגנים (רועי אלימלך ונבו שדו הם לא תחליף לאנטווי וירדן כהן), ובעיקר זועק לשמיים הבור שיש לה במרכז השדה - והורגש, שוב, במאבק מול הפועל תל אביב של לוקאס פלקאו ואנדריאן קרייב.
משחק שני ברציפות שבו כל פעם שעוברים את החצי נגד בית"ר, זה חצי גול. זה לא עמוד השדרה שאמור להיות לקבוצה אלופה - וזה לא עמוד השדרה שהיה, מסורתית, לכל קבוצה מצליחה בהיסטוריה של המועדון.
אחרי המשחק, ברק אברמוב ואלמוג כהן שידרו ביטחון עצמי מובהק מול המצלמות. לדעתי זה היה ביטחון עצמי מופרז. שתי הסטירות שהקבוצה הזו חוותה ממכבי נתניה והפועל תל אביב, חייבות לגרום לחשיבה מחודשת - כשנותרו 12 ימים לחלון ההעברות. זה לא טיימינג אידיאלי, רחוק מזה - אבל אם בית"ר רוצה באמת להיות קונטנדרית, היא חייבת שינוי. אפילו יותר מאחד.