1. מכבי תל אביב. תמיד ידענו שהכדורגל הוא מקרי, אבל קשה לחשוב על דרך יותר נפלאה להדגים אותו - כמו מה שקרה למכבי תל אביב. הקבוצה שעברה את כל גלגולי החיים שלה בחודשיים - מתחילה מדהים באלוף האלופים ונגד שריף בחוץ, ממשיכה בטונים צורמים, הפסדים כמעט מביכים באירופה ותחושת סטגנציה - ומוצאת את עצמה בתחילת ספטמבר, דומיננטית, רעבה וחזקה מכולן.
היממה של ה-7 בספטמבר, שהתחילה עם ההחתמה המטורפת של ג'יימס טברניר ונגמרה עם 1:4 ענק נגד האלופה בחוץ, היא הרגע שבו מכבי ת"א הגיעה לעונה הזו. וכן, היא הגיעה באיחור מסוים, ושילמה על כך מחיר באירופה (מטרה שהיא לא פחות חשובה למועדון מאשר הזירה המקומית), אבל בליגה שלנו - נכון לעכשיו, כמובן - היא נראית כמו הדבר הכי חם, הכי מוכשר והכי רענן שיש.
וזו אולי הוכחה שכשהבסיס (המקצועי והניהולי) יציב ובריא, מאוד קל לתקן גם את מה שדרוש תיקון. מכבי ת"א לא היתה צריכה הרבה שפצורים כדי להגיע לגרסה המוצלחת שלה עכשיו - עוד מגן בצד ימין, עוד קשר טוב באמצע ואפילו הפסד של רוי רביבו לא נראה רע כל כך. מכבי ת"א הגיעה, שוב, למפגש מול הקבוצה שנחשבת לטובה בישראל - וניצחה 1:4 שבמזל לא נגמר כפול.
ותחת כל הדיסקליימרים האפשריים - מחזור שלישי, ורק ההתחלה, ומכבי ת"א כמובן עוד לא שלמה, ויש לה יריבות מאתגרות שמחכות מאחור (כולל אחת שהיא תפגוש ממש בשבוע הבא) - מכבי תל אביב נמצאת בתחילת ספטמבר במצב הכי אידיאלי. אין לה את המעמסה של אירופה (שעוד תתן את אותותיה על באר שבע), היא עם סגל טוב מאוד למסגרת אחת ובעיקר היא משדרת המון רעב.
קצת מצחיק להגיד על קבוצה שלא זכתה באליפות שנה אחת שהיא רעבה, אבל האמת היא שמרגישים את זה בכל מהלך שלה. השחקנים של מכבי ת"א - ואולי גם המערכת כולה - מגיעה לעונה הזו נחושה להוכיח שהעונה שעברה (שנגמרה עם מקום 3 וגביע) היא היוצאת מן הכלל - ולא הכלל. והניצחון הגדול שלה בבאר שבע הוא סממן ברור - ששלח מסר שהבינו בכל הליגה.
ואי אפשר שלא להסתכל על הנתונים - זו פעם חמישית שמכבי ת"א פוגשת את הפועל ב"ש בחמשת החודשים האחרונים. התוצאות לפנינו - בארבעה מתוך חמישה, מכבי ת"א ניצחה, ובשני המשחקים האחרונים - גם באלוף האלופים וגם אתמול - היא היתה טובה יותר משמעותית. זו תמונת מצב רגעית, שכמובן יכולה להשתנות, אבל כרגע - ספק אם יש אישוש גדול יותר למעמד ולכוח של מכבי ת"א, שהתחילה את העונה הזאת פשוט נהדר.
מכבי ת״א חוגגת בטרנר. מערכת בריאה (אלן שיבר)
2. הפועל תל אביב. כשהפועל ת"א של ספרא נולדה, ידעו היטב להקל בה ראש. אחרי הכל, היא שיחקה בליגה הלאומית, וגם אצלה זה ג'עג'ע וג'עג'ע - עד שהגיע אליניב ברדה ולקח את הליגה בהליכה. ביג דיל. כולה ליגה לאומית. בעונה שעברה, כולם אמרו שזה נחמד, ובלומפילד חזר להיות מבצר, ואחלה קהל, אבל איפה משחקי החוץ, והכדורגל אפור, ואין מספיק שחקנים טובים.
ובינתיים, הפועל תל אביב ממשיכה לפרק עוד ועוד לבנים בחומת הציניות. בעונה שעברה היא עוד נתפסה כאנדרדוג - כקבוצה שזה מקרוב עלתה, ובאה קודם כל לשחק הגנה, ורק אחר כך להיות יצירתיים. טענו על ברדה שהוא "לא יודע לפרק". אבל אז בא אווסו - ובשבוע שעבר פורק פורקה בית"ר, ואמש פורק פורקה רמת גן. 0:7 בשני המשחקים - והפועל היא לא רק הקבוצה שלא ספגה אף שער העונה, אלא גם קבוצה עם חלק התקפי מרשים ויצירתי. רבאק, אפילו עמנואל בואטנג הבקיע. יותר מזה?
מעל כולם בלט, שוב, דגלאס אווסו - שאפילו יותר מסתיו טוריאל, מסתמן כנער הפוסטר של הרנסנס האדום. כי טוריאל, אחרי הכל, היה שם גם בלאומית (הוא אפילו היה בהפועל כשהיא ירדה ללאומית) - אבל ייתכן שהמהלך להחתמת אווסו, במחיר שלו ובפרופיל שלו (שחקן בן 20 מהכוכב האדום), הוא הרגע שבו הפועל ת"א מנפצת אפילו את סימני השאלה של עצמה. אווסו הוא זר שהפועל ת"א לא הביאה כבר המון שנים - והוא, בגופו, מגלם את הרצון לחזור לימים הישנים הללו. לדומיננטיות של תחילת שנות האלפיים. להרתעה שהיא ייצרה אצל היריבות שלה.
ייתכן שזה ייגמר עם אליפות וייתכן שלא, אבל דבר אחד בטוח - הפועל תל אביב מודל קיץ/סתיו 2026 היא הגרסה הכי טובה של עצמה שהיא יכולה להיות. אבל עכשיו, יגיע המבחן האמיתי של כל התיאוריות האלה - והוא כמובן יקרה בדרבי. מול הקבוצה מסעיף מספר 1. הכינו את הפופקורן.
3. בית"ר. רחוק מדי מהרביעיות של התל אביביות, ואפילו מהברק של ברוניניו ומכבי חיפה, בית"ר עלתה לדוחא אחרי וואחד כאפת מציאות. זה היה שבוע רע מאוד להיות בו אוהד בית"ר - שבוע שבו כל השדים שחשבת שמתו עם העונה שעברה, קמו פתאום לתחייה. הפריצה של הקהל לבלומפילד מול נתניה, התצוגה החיוורת וההמומה מול הפועל תל אביב, הפריצה של הקהל שוב לבית וגן וההצפה המחודשת של האלימות - כל אלה ייצרו חרדה אמיתית מכך שאולי, כמו בשיר של רחל, לא היו הדברים מעולם.
וכמובן שלא היה טוב לבית"ר שזה קרה - לא טוב ה-4:1, ולא טוב ה-3:0, ולא טוב התקרית האלימה והמכוערת (מי חושב שזו הדרך לעורר מוטיבציה באנשים? האם אי פעם עבדתם טוב יותר כשאיימו על חייכם?) - אבל מתוך החשכה הגדולה של השבוע הזה, ייתכן ומשהו טוב קרה. הציפיות המטורפות שעלו מבית"ר - נרגעו. אם בתחילת העונה, רבים סימנו את בית"ר כפייבוריטית - היום הם קצת מתחרטים. ומתוך השקט הזה, אולי אפשר יהיה להיוולד מחדש.
החטא הגדול של בית"ר ירושלים מול נתניה המוכשרת - היא הגאווה. בית"ר באה לבלומפילד, למשחק פתיחת העונה, קצת עם האף למעלה. לשחק את הכדורגל שלה, ולפרק, ולרוץ לחגוג את האליפות שבדרך. ואז באה נתניה, שמסתבר שהיו לה כלים לא פחות טובים, ונתנה לה ארבע (שהיה צריך להיות שבע). בהפוכה, הברכה הגדולה של בית"ר שעלתה לסכנין היא הצניעות. היא כבר לא שיחקה כמו קבוצה שבאה "לתת קונצרט", אלא בידיעה שהיא תצטרך להילחם על הלחם שלה. המטרה היתה לקחת את הנקודות. קודם כל. ואולי דווקא מהמקום הצנוע הזה, בית"ר תוכל לצמוח.
והנה שיעור קצר בפרופורציות: בית"ר ירושלים פתחה את עונת 2026/27 עם שלוש נקודות מתוך תשע. הפסד לנתניה ב"בית", הפסד להפועל ת"א בחוץ וניצחון על סכנין בחוץ. לכאורה נתון חלש, אבל בעונה שעברה היתה לה רק נקודה אחת יותר - ניצחון בחוץ מול סכנין (דחוק מאוד), הפסד כואב להפועל ת"א בחוץ וניצחון מול קריית שמונה בטדי. ומהנקודה ההיא, היא המריאה למאבק אליפות שבו היא היתה ראש בראש עם הפועל ב"ש - כמעט עד הסוף. אולי הלקח שבית"ר צריכה ללמוד מגיע ממכבי ת"א, ומאריק שרון ז"ל - הכדורגל הוא גלגל, והדבר הכי חשוב הוא להישאר על הגלגל. למשל, דרך ניצחון מיוזע בסכנין.
אלמוג כהן. יש סיבות לאופטימיות (דני מרון)
המנצח: קני מילר. לקני מילר אין ארומה של מאמן על - אין לו את הקשיחות של איביץ' או סערת הנפש של פאולו סוזה. הוא אפילו לא הגיע לכאן, במקור, כמאמן ראשי - אלא כעוזר של רוני דיילה. אבל מסתמן שמילר, בדרכו הצנועה (ובמבטא הסקוטי הכבד), הולך וגדל לתוך משרת מאמן מכבי תל אביב. הוא מחובר לשחקנים, הוא יודע לקבל את ההחלטות הנכונות והוא חתום על ההחתמה הכי גדולה הקיץ בכדורגל הישראלי - זו שהנחיתה את ג'יימס טברניר, חברו לשעבר מריינג'רס, בקריית שלום. מכבי ת"א ידעה לסתור את הנחות היסוד המוקדמות שלנו הקיץ - ואולי זה קורה גם עם בחירת המאמן שלה.
המפסידה: הפועל ב"ש. עוד הוכחה לכמה הפכפך הוא קיץ 2026 בכדורגל הישראלי - הקבוצה שלפני פחות מחודש קרקסה את הכוכב האדום בלגרד בבית שלה, קרסה לתוך עצמה בטרנר מול מכבי תל אביב. גם כאן, כדאי לא לתת מסקנות נמהרות מדי - לב"ש עדיין יש סגל איכותי מאוד, ועמוק מאוד, וישנן עוד חתיכות בפאזל שצריכות להתברג כמו שצריך. אבל סימן שאלה משמעותי שקוז'וך קיבל אתמול - הוא סף השבירה שלה. כי באר שבע, שתמיד סימנה עמוד שדרה מברזל, קשיחות ויכולת עמידה - נראתה אתמול פריכה מתמיד. זה לא רק ארבעת השערים שהיא קיבלה, אלא 12 בעיטות למסגרת - ומשחק שבקלות היה יכול להסתיים ב-6:1. החדשות הרעות הן שזו לא ב"ש שהכרנו, החדשות הטובות - שמכאן אפשר באמת רק לעלות.
המספר החזק: 6. עם הגול אתמול, דור פרץ הגיע לשישה שערים אתמול. ואם היינו בסימן דז'ה וו לעונה שעברה, הרי שגם כאן יש לנו וואחד פלאשבק - כי גם את העונה הקודמת, פרץ פתח עם מומנטום התקפי; הוא הבקיע חמישה שערים בשלושת המחזורים הראשונים. הפעם זה שער אחד יותר, אבל השאלה הגדולה באמת - היא מה יהיה מכאן והלאה. כי פרץ אמנם כבש חמישה בפתיחת העונה שעברה, אבל את העונה הסדירה הוא סיים רק עם 11. (ואז התפוצץ שוב בפלייאוף עם שמונה שערים מתשעה משחקים) אם הקצב של פרץ יימשך הפעם כהלכה, יכול להיות שמכבי ת"א באמת תדבר חזק על אליפות.
השם החם: גבי קניקובסקי. בדרך כלל, ובצדק, הנחת העבודה שלנו היא שלרכש לוקח זמן. שחקנים שמגיעים בדרך כלל נכנסים לאט לאט, במשחק הראשון שלהם לפעמים עולים מהספסל, מקבלים 20 דקות או חצי שעה, עושים מה שעושים וממשיכים הלאה. המהלך של החתמת קניקובסקי הקיץ במכבי ת"א היה מהלך בזק - הוא קרה (יחסית) מהר, וגם הכניסה שלו להרכב הגיעה מיד. במשחק הראשון שבו היה זמין, הוא כבר פתח. ומה שמעניין זה שגם התגובה שלו היתה התאקלמות מהירה - קניקובסקי הרגיש, כמאמר הפרשן אלי אוחנה, כאילו הוא מעולם לא עזב. יציב, מהיר, עם שלל פעולות חכמות - זו היתה הופעה אדירה של מספר 16 בצהוב, שמבטיחה רבות גם לגבי ההמשך.
שער המחזור: דגלאס אווסו (הפועל ת"א) נגד הפועל ר"ג - מבצע אישי שכולו יכולת לשדר "אני מעל הליגה". רגע של עליונות מרהיבה מצידו של אווסו - שבדקה ה-74 קיבל כדור אחרי הרחקה מכדור קרן רמת גני, ומאז פשוט - כמו השפן של אנרג'ייזר - הולך והולך והולך. בערך מקו המחצית, הוא פרץ קדימה במהירות שעוררה שאלה האם אני על X2 בטלפון - והמהירות הזו, בניגוד להרבה שחקנים, לא גזלה מהסיומת האלגנטית לרשת של עמית רייף. הרגע שסימן "גיים אובר" בבלומפילד, והרגע שמדגיש איזה נכס עצום יש בידיים של הפועל תל אביב המתחדשת.
אל תשכחו את: הדרבי. כי בעוד שישה ימים, מה אתם יודעים, הדרבי התל אביבי שוב יתרגש עלינו. וזה הולך להיות דרבי מיוחד במינו - כי אחרי הרבה שנים שבהן קבוצה אחת היתה למעלה ואחרת למטה (כמו ברצף 12.5 השנים הצהובות, או ברצפים שלפניו שהיו אדומים כדם), מגיעות לדרבי שתי קבוצות שוות בכוחן - ובאיכותן. בדרבי הקודם, התחושה היתה שמכבי "יורדת לרמה" של הפועל ת"א - כלומר, היא כל כך לא טובה שהפועל ת"א יכולה לאתגר אותה. היום זה בפירוש לא כך - מכבי והפועל תל אביב מגיעות לדרבי תל אביבי, כששתיהן חזקות, עוצמתיות ורעבות אחושילינג להצלחה. לפחות בעידן המודרני, לא זכור לנו מצב שבו מכבי והפועל תל אביב מתחרות ישירות על האליפות - ויכול להיות שהשנה, כשבית"ר עוד מוצאת את דרכה וב"ש תזיע באירופה, נקבל קרב אליפות תל אביבי לפנתיאון. טעימה ראשונה מחכה לנו עוד שישה ימים. איך מחכים שישה ימים?
גבי קניקובסקי. כאילו מעולם לא הלך (אלן שיבר)