לא מעט סיפורים קורעי לב היו לנו מעולם הספורט בכל הנוגע לשבעה באוקטובר, עם סיפורים של אוהדים ואפילו שחקני עברף דוגמת ליאור אסולין. אחד מאותם הסיפורים הוא של גיא אדמוני ואימו מיכל, שנרצחו בביתם בכפר עזה. אביו של גיא ובעלה של מיכל, דורון, התראיין ל-5 באוויר - חדר החדשות וסיפר על משפחתו היקרה.
"זה יום קשה, כמו כל יום, אבל בעיקר ביום קשה. חזרנו מהטקס בכפר עזה ויש לנו בערב עוד טקס. הטקסים האלה זה הכי קשה בימים כאלה, אבל אנחנו לומדים לחיות עם האובדן הזה כל יום"
"גיא ומיכל הם שני אנשים שהקרינו והשרו אור לסביבה שלהם. אנשים שלא ויתרו, מיכל גם לימדה אותנו במשפחה איך להתמודד עם משברים. לפני 20 שנה היא הפכה לנכה, אבל לא נשברה והמציאה את עצמה מחדש ולידמה אותנו איך לבחור בחיים, לא לשקוע במשברים. כך גם גיא. הוא למד ממנה והשרה המון אור. קראו לו החברים שלו "המגדלור" שלהם. גם בתור קצין, הוא היה מנהיג. נכנס לחדר וישר מרגשישים את הנוכחות שלו. זה הכי חסר לנו, החיוך שלהם, האופטימיות. אנחנו למדנו מהם ואנחנו ממשיכים בדרך שלהם"
"אם הייתי בבית באותו יום לא הייתי כאן היום. יש לי עוד בן בארה"ב ונסעתי עם ביתי הבכורה לפגוש את הנכדה שלנו, שהייתה אז בת שלושה חודשים. טסנו שבוע לפני השביעי והיינו אמורים להיות שם שבועיים. ביום שישי בלילה שעון סן פרנסיסקו ישר קיבלנו הודעות שמשהו נורא קורה בקיבוץ. לאט לאט התחלנו להבין מה קורה. קיבלנו הודעות על מחבלים בקיבוץ ואני והילדים שלי בארה"ב התחלנו להבין מה קורה. ראיתי שלא מגיבים לי להודעות. מצאו אותם מחובקים בממ"ד. ביום שני כשחזרנו לארץ מצאו אותם ירויים ומחובקים"
"לכל אחד יש המון זכרונות, אבל הזכרון אחד האחרונים שיש לי מגיא זה שהלכתי איתו לדרבי שבוע לפני שהוא נרצח. קיבלנו ממכבי אז חמישייה. לפני כל משחק ישבתי איתו תמיד לשתות בירה בשוק הפשפשים, שעה שעתיים לפני המשחק. אחרי המשחק הוא התבאס ואמר לי 'אל תדאג, זכיתי לראות את הפועל באליפות'. אני מתגעגע לחבק אותו ולהריח אותו. באחד המשחקים אני יושב כל פעם עם מישהו אחר וזה הכרטיס של גיא. זה הכי חסר לי, לראות איתו ובעיקר בשנתיים האחרונות את מה שקורה בכדורגל. אני כל משחק מגיע ובוכה, איך הוא לא זכה לראות את היופי הזה. מצד שני יש נחת, כי אנחנו משפחה שבוחרת בחיים. סיימנו עכשיו לבנות את הבית של מיכל וגיא ביוון, היא זכתה לתכנן אותו לפני שנרצחה. עוד חלום שנגשים זה להקים יקב, בר יין בכפר עזה. זו אחת מההנצחות שלהם והתקומה של הקיבוץ שלנו,שלא נשברים"
"אחרי הזכייה ביורוקאפ הבאתי את הגביע לקבר. זה היה יום מרגש, סגירת מעגל. בטקס שהיה השבוע היה מרגש מאוד. אנחנו מרגישים אותם כל הזמן וזה הכי קשה, לא לראות אותם ואת החיוך שלהם. קשה לראות מהצד גם את הפילוג בכדורסל בין הקהל לקבוצה"
"כשאני מגיע למשחקים, עם כל החוסר של גיא, זה שעתיים שלוש של טיפה נחת ואושר. יש לי קבוצת תמיכה שאני הולך אליה, אנחנו קוראים לזה שם הסחת דעת, אבל אנחנו משפחה כל כך אופטימית, בוחרים בחיים. אנחנו לא מוותרים. יש לי עוד ילדים ונכדים ואנחנו בעשייה כל הזמן, אנחנו לא נשברים. גיא ומיכל היו ככה רוצים לראות אותנו. שרק יהיה לנו כוח להמשיך ולהשתדל לדעת לחייך תוך כדי, בלי לשכוח מה שקרה לנו לפני שלוש שנים".