ליגת העל שלנו יצאה להפסקה. שני המחזורים האחרונים של ליגת האומות הובילו לפגרה הקצרה של נובמבר, פגרה שבאופן רשמי מסתיימת ב-17 בנובמבר, תשעה ימים מאז המשחק האחרון שהיה בכדורגל הישראלי.
ליגת העל שלנו תחזור רק ב-27 בנובמבר, 19 ימים לאחר מכן, בפגרה כמעט כפולה. ליגות הכדורגל מרחבי העולם והמפעלים האירופאיים (כולל כמובן הפועל ב"ש) יחזרו עוד בשבוע הבא, כך שמנצ'סטר יונייטד למשל תשחק שלושה משחקים לפני שבית"ר ירושלים תשחק משחק אחד. למה? במילה אחת, שזרוע.
נפרק את זה. שזרוע הוא תהליך בו זורעים דשא חדש בתוך מדשאה (משטח דשא) קיים, כחלק מניסיון לחדש את הדשא. באנגלית זה נקרא Reseeding, מה שמסביר את הפעולה בצורה טובה יותר. לא מחליפים את הדשא לחלוטין, אלא שותלים חדש בתוך הקיים.
בישראל קבוצות כדורגל עושות שזרוע פעמיים, בנובמבר ובמרץ. חברה שעובדת מול ההתאחדות לכדורגל מייבאת את זרעי החורף למגרשים, הם נכנסים לדשא והוא משנה את אופיו בהתאם לשינויי מזג האוויר.
הסיבה המקצועית קשורה למזג האוויר הייחודי במדינת ישראל. בהתחשב באקלים הים תיכוני שיש במחוזותינו, בשונה ממזג אוויר סגרירי יותר באירופה, אי אפשר לשחק על אותו סוג דשא במהלך שנה שלמה. אילן יבלוקובסקי, מנהל אצטדיון נתניה, סיפר על כך בעבר בשיחה עם ערוץ הספורט.
"בישראל משחקים על שני סוגי דשא: קיצי וחורפי, כמו ברוב אירופה. תחזוקה שנתית של דשא חורפי יכולה לעלות מאות אלפי שקלים. זה המון כסף ודורש המון טיפול ותחזוקה". תהליך השזרוע לוקח לרוב כשלושה שבועות, ובהתאם יש רצון לתת לדשא "לנוח". חלק מהקבוצות, אגב, התחילו אותו עוד לפני הפגרה כתלות בלוח המשחקים בתוך האצטדיון.
זה, על קצה המזלג, תהליך השזרוע עצמו. בהתחשב בשינויים החדים במזג האוויר ובמערכות החורפיות הקצרות והאינטנסיביות שראינו במדינה בשנים האחרונות, יש צורך בשני משטחים שונים. המעבר ביניהם דורש הסתגלות ולכן הליגה מופסקת. בעבר, אגב, היינו שומעים על קבוצות שנודדות בין מגרשים בניסיון לצמצם את הפגרות כמה שאפשר. ההחלטה לעבור לפגרת שזרוע אחת בכל המגרשים נעשתה לפני כעשור.
מוריניו בסמי עופר. מצדיק את השזרוע
ישראל אינה המדינה היחידה בעולם בה יש תהליכי שזרוע. בליגות במרכז וצפון אירופה אנחנו רואים פגרת חורף של חודש, שמושקעת בחלקה הגדול לטיפול בדשא ומבוססת על שיקולי מזג האוויר (וקיימת ברמה מסוימת גם באנגליה, בה יש מעט מחזורי פרמייר ליג בינואר). בליגות בצפון אירופה, מזג אוויר שונה באופן משמעותי מהישראלי, משחקים על דשא סינתטי בכלל, דבר שלא יגיע לארץ בשל החשש מפציעות שחקנים.
ומה קורה במדינות אחרות? לוח המשחקים מסייע לשזרוע לחלוף מתחת לאף של האוהדים. אחת הדוגמאות הטובות ביותר בנושא מגיעה אלינו מאלמריה, הקבוצה של כריסטיאנו רונאלדו מהליגה השנייה בספרד. אלמריה הודיעה ב-30 באוקטובר על תהליך שזרוע בחסות שני משחקי חוץ רצופים, מול אייבאר וג'ירונה, שהעניקו מנוחה לדשא. לא שוחקו משחקי כדורגל באצטדיון של אלמריה בין ה-11 באוקטובר ל-14 בנובמבר.
פתרון דומה קיים גם במדינות אחרות. המטרה בסופו של דבר מתבססת על זה שהדשא יזכה למנוחה. בעבר ראינו דברים כאלה גם בישראל. ב-2012/13, למשל, בני סכנין אירחה את נתניה באצטדיון עילוט המיתולוגי בשל השזרוע בדוחא. למה זה לא קיים גם היום? בגלל העומס על כל אצטדיון. אי אפשר לבוא בביקרות למנהלת הליגות בנושא הזה על השיבוץ, זה פשוט הכרח קיים בהתחשב במצב בארץ.
השפעת הגשם על הדשא בדוחא (פרטי)
אצטדיון מרים בנתניה מארח כיום את מכבי נתניה וקרית שמונה. אצטדיון שלמה ביטוח בפ"ת מארח את מכבי והפועל פ"ת, סמי עופר את מכבי והפועל חיפה וטדי את בית"ר והפועל ירושלים. הבעיה הזאת קיימת גם בלאומית - האצטדיון בשכונת התקווה (בני יהודה וכפר שלם), האצטדיון בהרצליה (מכבי הרצליה והפועל רעננה) והאצטדיון החדש ברחובות (הפועל ר"ג ומכבי קריית גת בגברים, מ.ס. קריית גת בנשים) מארחים יותר מקבוצה אחת.
האצטדיון בנתניה הוא דוגמה מצוינת, אחרי שבעבר אירח גם את הרצליה (עד לבניית האצטדיון במקום) ואת הפועל חדרה בתקופתה בשתי הליגות הראשונות. בפועל היו בו במשך שנים שלוש או ארבע קבוצות ביתיות, וזה לפני אירועים שונים שמתקיימים באצטדיונים עצמם שאינם בבעלות הקבוצות.
השילוב הזה יוצר מעין אפקט דומינו שמקשה מאוד על הדשא, ועל תסריט בו קבוצה "זזה" בין מגרשים בשביל לאפשר שזרוע. אי אפשר לדמיין מצב בו קבוצות לא יוכלו לארח במשך שלושה שבועות בבלומפילד או בשלמה ביטוח בזמן שעונת הכדורגל בשיאה. בקפריסין, מדינה עם מזג אוויר דומה לישראל, אנחנו רואים קבוצות נודדות לאצטדיון חלופי למחזור אחד או שניים.
ברוב העולם נדיר יותר לראות שתי קבוצות חולקות אותו אצטדיון, והטיפול שונה. במקרה של סן סירו, מגרשן הביתי של אינטר ומילאן, אין שזרוע אלא החלפה מלאה של חלקים מכר הדשא, כולל הכנסת סיבים מלאכותיים. מדובר בפתרון יקר יותר באופן משמעותי משזרוע. עלות העבודות, למשל ב-2024 בה החליטו להחליף את כל המשטח, הגיעה ל-500 אלף יורו שיצאו מהכיס של שתי המילאנזיות. קשה לראות קבוצות ישראליות עומדות בסכום הזה, בטח הגדולות.
יבלוקובסקי הודה בזה בעצמו, בראיון עוד ב-2016 לתוכנית המיתולוגית "מגרש פתוח": "הגענו בנתניה לכמות משחקים של עונה שלמה תוך חודשיים. ההתנהלות באצטדיונים בארץ לא נורמלית. יש שלוש או ארבע קבוצות שחולקות מגרש, לא נותנים לדשא לנוח".
אז מה אפשר לעשות? שאלה מצוינת. לא סביר שנראה את הקטנת ליגת העל בגלל השזרוע. בהתחשב בכך שיש 30 קבוצות בשתי הליגות הבכירות שלנו ו-19 אצטדיונים, לפי הספירה שלנו, קבוצות לא באמת יכולות "לנדוד". ההקמה של אצטדיונים חדשים, מרחובות ועד המגרש החדש באשדוד, אמורה להקל על העומס. עד שזה יקרה? אנחנו נחכה.