תמונות מרגשות שודרו במהלך המירוץ האחרון בברזיל. פיליפה מאסה צעד בחזרה אל הפיטס, תוך נשיאת דגל ברזיל וקבלת הרבה אהבה, שהורעפה עליו מהקהל והרבה כבוד מצוותים של כל הקבוצות העבר. ישנם המצקצקים בלשונם שיאמרו שלא זכורות להם תמונות כאלה בפרישת נהגים אחרים ואף אלופי עולם, אולם מעט רגש לטיני לא הרג עוד אף אחד והדמעות של פיליפה היו אמיתיות.
לא כל נהג מגיע להתחרות ב-250 מירוצי גראנד פרי (במירוץ הבא והאחרון) ומשיג 11 נצחונות, 16 פול פוזישנס ובוודאי שמעט נהגי פורמולה 1 כיום מראים רגשות כמו פליפה, כפי שאומרים באנגלית: ״wears his heart on his sleeve״. כמו כן, אם אנחנו מדרגים את המילטון בין גדולי הספורט, הרי שהנהגים עליהם גבר בוודאי נחשבים לטובים מאד לפחות, וב-2008, היה זה מאסה שדחק את המילטון לאחת האליפויות הצמודות ביותר בהיסטוריה, שהוכרעה בשניות האחרונות של העונה.
באופן אישי לחלוטין, ההתייחסות שלי למאסה מחולקת לשלושה שלבים בקריירה שלו בפורמולה 1: עד 2006, מ 2006 ועד התאונה הנוראית בהונגריה 2009 ומהחזרה שלו ב 2010. כמובן שעוד לפני כן מאסה זכה באליפויות בקטגוריות הנמוכות יותר ועד לקטגוריה הבכירה ביותר שהייתה דאז מתחת לפורמולה 1, אבל החשיפה שלו הייתה בעיקר בברזיל, איטליה וליודעי דבר. הוא הגיע לסאובר ב-99 כאחת מההבטחות הצעירות, אבל למרות שהראה הרבה מהירות, הוא הראה גם נטייה לטעויות יקרות לתקציב של סאובר. נהגים צעירים צריכים הרבה מזל ו/או כסף. למאסה היה לחלופין קצת משניהם וכך הצליח לשרוד תקופות לא קלות, כולל שנה שלמה ב-2003 בלי להתחרות, אבל כנהג מבחן אמיתי בפרארי, שם הרשים את הקבוצה שהוא למד לנהוג בצורה יותר שקולה, אך מהירה. החזרה שלו לסאובר לא הייתה מטאורית אבל מספקת בכדי שייחשב אצל ז׳אן טוד בפרארי לנהג הבא. פה הגיע הרבה מזל. נשיא פרארי מונטיזמלו, ארגן מעבר של רייקונן, אותו הוא סימן כיורש של שומאכר לפרארי ב 2007, כך שהחוזה של מאסה עבור 2007 עם פרארי היה תלוי ברוח מבחינת העתיד. במסיבת העיתונאים אחרי הנצחון שלו במונזה 2006, שומאכר אמר מפורשות שהוא פורש גם בכדי לא לפגוע בחברו הקרוב מאסה. הפרישה המאולצת הזאת הייתה מהגורמים לחזרתו של שומאכר, אבל הצילה את מאסה.
2006 הייתה לדעתי שנת הפריצה של מאסה. הרבה יותר קל להשיג תוצאות במכונית מובילה, אבל היה זה מול בן זוג כמו שומאכר, וזה מתכון לקבורה כנהג משנה. במהלך 2006 שמתי לב שככל שהמסלול היה מהיר ומאתגר יותר (פחות מודרני) הביצועים של מאסה התקרבו ואף השתוו לשל שומאכר, כך עם הניצחונות באיסטנבול ובמירוץ האחרון באינטרלגוס. גם במסלולי הרחובות מאסה לא בייש, אם כי מעולם לא זכה במונאקו. הביצועים ב-2006 הקנו לו את המקום השלישי באליפות ובעיקר את ההבנה בפרארי שלא מדובר בנהג משנה.
עד לתאונה הנוראית, היה נהג מוביל (getty)
את 2007 פתח טוב מבחינת ביצועים, אך רע מבחינת מזל ופרישות טכניות. למרות הנצחון של רייקונן כבר במירוץ הראשון אוסטרליה, יתר התוצאות הראו יתרון ברור של מאסה על רייקונן עד למירוץ בסילברסטון בריטניה, שם החלה הדחיפה האמיתית של האייס מן אל האליפות. מאסה ניצח בבחריין ובברצלונה עם נהיגה שולטת ומהירה. למעשה, בשנים הגדולות של מאסה 2006-2009, מאסה הפגין ביצועים מנצחים ברגע שהוביל מירוץ. מאסה היה בשליטה וניצח לרוב, אבל ברגע שהיה נתון בקרב או במיקום אחורי יותר, הרבה פעמים נכנע או לא הצליח לעקוף או עשה טעות. אם יש ביקורת אמיתית על מאסה בשנים הללו, היא רק זו. מאסה היה פחות טוב במאבקים מאשר אלונסו או המילטון. עדיין, האליפות של רייקונן ב-2007 חייבת הרבה גם למשמעת והנאמנות הקבוצתית של מאסה שהעניק לו את הנצחון במירוץ האחרון בברזיל, לאחר שהוביל מהזינוק.
2008 הייתה אמורה להיות השנה של מאסה ואכן, למשך כחצי דקה-דקה בסיום המירוץ האחרון בברזיל, מאסה המנצח הוכתר כאלוף, עד שהתברר שהמילטון הצליח לעבור בהקפה האחרונה גם את טימו גלוק אל המקום החמישי שהספיק לו לאליפות הראשונה. ככה היא ההיסטוריה. על דקויות כאלה נופלת או קמה אליפות עולם. תארו לכם שמאסה היה אלוף עולם ב-2008. כיצד היה זה משנה את הקריירה שלו? של המילטון?
באופן מוזר, ולדעתי האישית, מאסה עלה עוד מדרגה מבחינת הביצועים דווקא בפתיחת 2009. המכונית החדשה של פרארי, לראשונה עם סיוע חשמלי, היוותה נפילה מהבחינה האווירודינמית מול מכוניות הרדבול ובמיוחד מול הדיפיוזר הכפול של מכוניות הבראון. דווקא בנחיתות ביצועים, מאסה הפגין עליונות מוחלטת מול רייקונן. ייתכן שזאת הייתה יותר נפילה של קימי, אבל בתוך פרארי מאסה זרח ברגעים של קושי ואכזבה בעוד רייקונן היה כבוי. ככה היה זה עד וכולל מקצה הדירוג בהונגריה ואותו קפיץ שהשתחרר מהבראון של רובנס באריצ׳לו ישר אל תוך הקסדה של מאסה ואל תוך המצח שלו בצמוד לעין שמאל. עניין של מילימטרים הציל את עין שמאל של מאסה וכנראה גם את חייו.
סיום קריירה ספורטיבית טרום זמנה עקב תאונה היא דבר נורא לספורטאי. כל חייו עד לאותה נקודה נסובו סביב הספורט ופעמים רבות הספורט הוא חיי הספורטאי במידה כזו שגם בפרישה רגילה עקב גיל מתקשים ספורטאים רבים להתמודד עם החיים אחרי. מאסה בעזרת סיוע רפואי הטוב ביותר ועם הרבה הרבה כוח רצון וכנראה פחד, הצליח לחזור לפורמולה 1 כבר בתחילת 2010. פרארי חיכו לו, ייתכן שמטעמי PR, חוזה או שפשוט לא מצאו מחליף טוב מספיק, אבל העובדה היא שמרגע החזרה מאסה הפך להיות מספר 2 ברור בקבוצה לאלונסו והביצועים שלו היו בהתאם.
11 ניצחונות בקריירה, מאסה (getty)
בכל שיחות האוהדים, בתגובות כאן ואפילו בפי הפרשנים, ההתייחסות שלנו לנהגים, שלא מפגינים ביצועים טובים ביחס למכונית או לבן קבוצתם, היא ביקורתית וקטלנית. האמת היא שכל הנהגים כמעט בפורמולה 1 הינם נהגי על וההבדל בין נהג נניח כמו קולטארד לנהג כמו האקינן, היה קטנטן. לרב זה עניין של רעב או חוסן מנטלי ולא כשרון נהיגה. בכל אופן, מאסה פוסט הפציעה היה חסר את אותו קצה חד של הביצועים שהיה לו לפני. הביצועים היו טובים מספיק כנהג מספר 2 לאלונסו עם נאמנות מוחלטת לפרארי, אבל לא יותר מזה.
מאסה עשה צעד נכון בעזיבת הסקודריה למרות הקשר הרגשי, והמעבר לוויליאמס. החיבור הזה התאים לשני הצדדים. וויליאמס בתהליך בנייה מחדש היו צריכים את הניסיון והכסף של מאסה ומנגד סיפקו בית חם, תומך ועם הרבה פחות לחץ למאסה. פיליפה אכן התעורר מחדש וסיפק את הסחורה, אבל עם כל הרגש, לא ניתן לנצח את הזמן ונהג צעיר כמו בוטס הראה שאם וויליאמס רוצה לחזור לחוד היא צריכה כפיר חדש. מאסה עכשיו יצטרך להחליט איך להמשיך את חייו. נהג פורמולה 1 פורש יכול לתת כמה שנים תחרותיות במכוניות ה-WEC (כמו וובר שפורש עתה באופן סופי) או ב-DTM וגם בברזיל יש סצנת מירוצים חזקה שתאפשר למשפחתו גם חיים נורמליים יותר ותקל על המעבר לפרישה מלאה. אוהדיו הרבים בוודאי מקווים להמשיך לראותו מתחרה, אבל בכל מקרה, מרגש להיפרד מנהג שהתחרה בפורמולה 1 כמעט בכל שנות האלפיים עד עתה! תודה פיליפה!
הפרישה של שומאכר, הצילה את מאסה (getty)