$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בליווי צבאי: טיול ג'יפים קשוח בשטח ההפקר

אחרי שנה וחצי של השבתה מאונס, הפלינטסטורמס יצאו שוב לפזז, לפתוח ואדיות, לטחון עליות ולשבור ציריות. כרגיל, היה מאלף ומעלף

דרור ברלי  15.07.16 - 15:02
(דרור ברלי)
(דרור ברלי)

תגיות: עולם הרכב

הכנות
שנה וחצי עברה מאז הטיול האחרון שלנו באיזור יריחו, שהפך לסרט אימה. תהליך שיקום אחד הג'יפים שהתהפך היה ארוך ורצוף משברים אבל התקדם בהתמדה, בא על סיומו המוצלח ואפילו חגגנו לו השקה כדת וכדין. בין לבין, תוך כדי בניית הג'יפ, הסקנו מסקנות ושומו-שמיים, התחלנו כבר לתכנן את הטיולים הבאים. חבר ותיק שהוא גם קצין מילואים וכולם מכירים אותו כטיפוס שקול ואחראי, ייעץ לי להיזהר. להמתין קצת. מסתבר שלסיפורי טיולים שמתפרסמים ברשת יש הרבה מאוד קוראים גם מעבר לקהילת הג'יפאים ושריקושטים מהרפתקאותינו במדרונות הר-כביר, בשמורת נחל בזק-עילי ובואדי אל-חושנה, ב"מחיצה השומרונית", בהר טמון ובפתיחת ואדי אל-עין , שלא לדבר על מעללינו בזהרת-א-טובייק, הגיעו לחלונות גבוהים בצבא.

החבר הזה שלנו שבדרך כלל ממעט במילים, רק מניח את זה סתם ככה והולך - הרשה לעצמו הפעם להרחיב לכדי רצף של שלושה משפטים שלמים: "שתדעו שמדברים עליכם. לא משתגעים על הטיולים שלכם באיו"ש. תקררו קצת את העניינים". ואני רק חשבתי לעצמי, רגע אחד. הצבא הזה, שבחלונות הגבוהים שלו מוצאים מספיק זמן כדי לדבר דווקא עלינו, זה לא אותו צבא שנותן לנו אישורים מפורשים לטייל שם? וזה המקום לציין - טיולי קבוצת הפלינטסטורמס (מיד הסבר על השם המיוחד) אולי נראים כמו פשיטה של ניאנדרטלים נוהמים בסופות פתוחות שמוכרחים לאנוס כל ואדי תמים ולטפס בדוך על כל ג'בל שנקרה על דרכם, אבל האמת שונה בתכלית. בפועל הטיולים הללו נבנים ומתוכננים במשך תקופה ארוכה של קריעת עיניים מעל תצלומי אוויר לצורך בחירת צירים, קריעת רגליים של כוח חלוץ שיוצא לסקור את השטח ובעקבות הבדיקות וההערכות הללו - תהליך ארוך וסבלני של קבלת כל האישורים האפשריים מהצבא כדת וכדין. ובטיול עצמו – הקפדה ככל האפשר על ציות לכל חוקי שמירת הטבע.

אז מצידנו יכולים "לדבר עלינו" עד מחרתיים - אבל לא רק שבסוף שוב נתנו לנו אישור מפורש, כתוב שחור על גבי לבן - אלא שגם הצמידו לנו ליווי צבאי. ואם פעם היינו שומרים לחיילינו המצוינים מקומות בג'יפים שלנו, הרי שהפעם המסלול שלנו מספיק אטרקטיבי על מנת לעניין את החטמ"ר באזור בהצטרפות אלינו לסיור עומק בגזרתו, במקומות שגלגלים צה"ליים לא נסעו בהם מאז מלחמת ששת הימים פחות או יותר, ולכבוד זה להוסיף לשיירה שלנו לא פחות משלושה כלי רכב צבאיים. ביקור ראשון באזור בוצע רגלית ע"י ה"עמיתים לטיולים"; עמית הורן ומאיר רוטר רק באפריל האחרון – חודש וחצי לפני הטיול, במקטע הראשון בלבד מאבני חפץ עד ראס אל מונטר. כל היתר לא היה ידוע לאף אחד, ושילוב הטופוגרפיה עם ההיבט הביטחוני מנעו אפשרות של שיגור סיור מקדים לשאר המסלול, מה שהגדיל את אי-הוודאות כמובן. גזרת המסלול: מאבני חפץ בדרום למבוא דותן בצפון, מסלול מסוג 'צוואר בקבוק' העובר בתווך בין טול כרם\דיר אל עזון\עתיל במערב, ובין ענבתא/בלעא/עילאר/סיידא במזרח, ושובר מזרחה מדרום ל"נזלות" (נזלה אל ע'רבייה ונזלה א שרקייה). מקבץ כפרים הנחשבים עוינים במיוחד.

תוכננו שני מסלולים – תוואי ראשי שכולל שטח קשה בשיאי-גובה, מה שמבטיח נופים, ריחוק והסתרה יחסיים מהכפרים; השני תוואי גיבוי העובר בשבילים, שלמעט אחד (מעלה הסרפנטינות מוואדי מסין) נראה שהם טובים מאד אבל נמוכים יותר, לעתים בשטח נשלט וחלקם עוברים בפאתי כפרים ו/או חושפים אותנו ולכן הם בגדר גיבוי. בכל מקרה, הפעם אין "אקזיטים" באמצע עבור רכי הלבב והלחוצים –  כולם מוכרחים  לסיים בצפון - או לחזור דרומה לנקודת ההתחלה. גיתאי הכין את המפות עם הנווטים יעקב וישי (שאין עליהם – הבסט של הבסט, מפָנים את הראש שלו לאלף דברים אחרים), ועם נחי קצין הביטחון של הקבוצה כדי לזהות מעברים\נקודות לתשומת לב מיוחדת, ומחליטים על תרחישים שונים שבהם נמקם חמושים שלנו בנקודות שולטות לפי הצורך בשטח. כמויות הנשק בשיירה מרשימות ונוסכות בטחון – מלבד החיילים, שמונה אזרחים בקבוצה נושאי נשקים ארוכים, רבים נוספים נושאים אקדחים, ואחד צביקי עם התופי-מגנום בקליבר מפחיד, סטייל הארי-המזוהם, ששקול כנגד כולם, כשהקנה הארוך שלו רק מנצנץ בשמש.

הפלינטסטורמס היא קבוצת חברים ותיקה, מכל קצוות החברה הישראלית, חלק מהמרכז, חלק תושבי איו''ש, חילונים ודתיים, ערבי אחד, צעירים ומבוגרים. את כולם מאחדים אהבת הארץ ותחביב הג'יפאות.  מבצעים ''טיולי איכות'' באזורים נידחים ובעבירות וניווט מאתגרים, מסייעים זה לזה בטיפול בכלים בעצמנו. כל הטיולים באישור הצבא ולאחרונה גם בליווי צבאי. חלק מאנשי הקבוצה מסייעים לצבא באופן פעיל בסיורי עומק בשטח. גם הטיול האחרון היה למעשה סיור של צה''ל בסיוע אזרחים שמכירים את השטח. שם הקבוצה הוא משחק מילים על סדרת האנימציה ''פלינטסונס'' ("משפחת קדמוני'') והמוטו - ''ארץ ישראל נקנית בסיורים'' (על משקל יסורים מהמשפט המקורי).

יציאה לדרך
מתגלגלים לנקודת ההתחלה ביישוב אבני חפץ. עוד בכביש 6 מצלצל הנייד של גיתאי – עוד לפני שהגענו לחזית, תקלת סיפתח באחד משני הג'יפים של חנן ושמואל שדוהרים אלינו מכיוון אלון-מורה, דומם לפתע באמצע הנסיעה תוך פליטת בקפייר מרשים במיוחד לאוויר השומרון הצלול. לא נעים. מרימים טלפון להתייעצות וקבלת החלטות. גיתאי, שבמשך שנה וחצי של שיפוץ-ג'יפ עשה דוקטורט במערכות ניהול מנוע מתפוררות של סופות ישנות, עוצר בצד ונותן הנחיות שפותרות את הבעיה, ושני הג'יפים ממשיכים ויחברו אלינו באיחור קל. אבל החוש השישי לוחש שכמו תמיד – הנה, ככה זה מתחיל. טיול בסימן בוקסות ורינג-ראצ'טים. מין תחושה מכווצת בבטן.

אלה מבין תושבי קצה רחוב שניר באבני חפץ שסובלים מנדודי שינה, בוודאי התמלאו פליאה לנוכח השיירה שהתקבצה במורד הרחוב בשעת לפנות בוקר הזויה לחלוטין - תערובת מוזרה של רכבי שטח צבאיים ואזרחיים משופרים לעייפה - בשיירה שלנו יש ארבע סופות ארוכות-פתוחות ואחת קצרה-סגורה: האדומה  של גיתאי, השחורה של חנן, הירוקה-מטאלית של שמואל, הלבנה -מפלצתית של רפאל והבז'-בהיר שלי. בנוסף - שני סיקסים ארוכים: ה"טג"ש" המדוגם של צביקי והצהוב-חרדל המינימליסטי של גל. באגף ה"לא-Jeepים" נמצא את הדיפנדר 110 המדוגם של שי ואת הסופר-היילקס האימתני של גלעד.

את צה"ל מייצגים שני האמר-סיור פתוחים עבור צוות האבטחה מפלס"ר שמשון ועבור צוות חימושניקים. הרכב השלישי – דיפנדר-טנדר 110 חד קבינה, בו ינהג הברזלן הכי בכיר באיזור -  מח"ט הגזרה, שמצטרף אלינו. מעבר לתחושת הביטחון שבהצטרפות כל כך הרבה לובשי מדים חמושים לטיול, האם יש כבוד גדול מזה עבורנו? את התדריך אנחנו מבצעים על המדרכה של רחוב שניר. גיתאי כדרכו בקודש רציני עד אימה. מסביר על נהלי נסיעה בשיירה, על מקרים ותגובות, וכמובן לא שוכח לציין את "אלמנט אי הוודאות" המפורסם שבלעדיו טיול שלנו אינו טיול.

מדליקים קשר, משלבים לראשון והיידה. תחילת תנועה. 12 כלים, שומרים בקפדנות על משמעת שיירה – זהו טור הג'יפים הכי ארוך שהפלינטסטורמס הורידו אי פעם לשטח - והתנועה קצת מסורבלת. כמו תמיד, ההתחלה עדינה-משהו ועדיין לא מוכרחים 4X4.  אנחנו מושכים מזרחה ועוברים ליד ביה"ס של חירבת חפצה (מכאן מקור השם "אבני חפץ" ליישוב היהודי הסמוך). שוברים בחדות צפונה, עליות וירידות מתונות, ופונים צפון-מערבה על כביש ענבתא-טול כרם. שוברים מזרחה לכיוון חרבת אל-קרנוס כאשר 200 מטר לפניה פונים צפונה וגולשים לכביש ואדי אל-בורג' (נחל שכם) המחבר את ענבתא עם נור א-שמס.

תוך כדי הגלישה צופים אל ראס אל מונטר שבצפון-מזרח לנו, לשם נעפיל להפסקת הבוקר. בכביש פונים מזרחה ונוסעים כקילומטר, עד המקום שבו מופיע במפות\תצ"א מעין שביל אש, העולה צפונה לפסגת הג'בל. בפועל מתגלה שם מזבלה מצחינה, שפשוט חותכת חלק מההר ומותירה את השביל-אש מעלינו עם מצוק מפריד. אין ברירה אלא לפנות חזרה על העקבות בתוך המזבלה ולחפש את דרכנו בכיוון ההפוך, מערבה מהמזבלה. חולפים על פני אמפי-תיאטרון מוזנח ומוצאים שביל שעולה צפונה לג'בל. העליה קלה יחסית עד חבירה לציר כורכר ממערב לג'בל, פונים צפון-מזרחה ואחר כך מזרחה ומוצאים את דרכנו לפסגת ראס אל מונטר מצפון לה.

עצירה ראשונה בראס אל-מונטר לתצפית מרהיבה ויחזקאל ויעקב מצביעים שלוש-מאות-שישים מעלות: צפונה דרומה ומזרחה לעינב, ענבתא, בזארייה, נחל שכם, ועוד. מערבה על מישור החוף: מימין – אור עקיבא, קיסריה ותחנת הכוח אורות-רבין. באמצע גבעת אולגה וחדרה, הרבה משמאל – נתניה. המותניים הצרים (15 ק"מ בלבד) של מדינת ישראל כל כך קרובים, ממש הושט ידך וגע בם. עזבו אתכם מויכוחים פוליטיים – תותח נגרר פשוט מלפני 50-60 שנה חותך מכאן את מדינת ישראל לשניים וזו עובדה מוגמרת - תזכורת מצמררת למה שעלול לקרות אם וכאשר לא נקיים כאן נוכחות. בינתיים, החבר'ה מסדרים את הכלים בפוזות סקסיות ומכיוון שמראות נוף יפים תמיד פותחים את התיאבון, אז זה גם המקום לארוחת בוקר וכמובן לתקיעת השופר המסורתית של יעקב טבגר, כפי שהוא עושה על כל גבעה רעננה שרגלו דורכת עליה.

משחקי שליטה
מראס אל מונטר יורדים צפון מערבה בואכה דיר אל עזון, ולפני הכפר שוברים מזרחה לכיוון בלעא. חולפים מזרחית לטריג 334 ועוד כ-500 מטר מתחילים לחפש דרכנו למטה אל ואדי מסין, כאשר מוצאים דרך-לא-דרך מערבית לטריג 344 בירידה נוראית, תלולה ורצופה טראסות ובולדרים גדולים בשיפוע תלול ולאורך של 250 מטרים בערך. מילא אם אפשר היה לרדת דוך, אבל גובה הטראסות מחייב גם תמרוני קדימה-אחורה ובשיפוע כזה העסק נראה לא פשוט וגם קצת מפחיד. לפני שיורדים אל הלא נודע, מסתכלים במשקפת על נ.ג. 299 ומתכננים אופציות טיפוס לג'בל, כולן מבטיחות מלחמת עולם וקשיי עבירות שיפרנסו יפה את סוחרי החלפים, אבל נסתרות מעיני הכפרים עילאר בצפון-מזרח ודיר אל עזון ועתיל במערב – שתושביהם כאמור חסידי אומות-עולם, צדיקים, קדושים וטהורים.

מתחילים לגלוש בירידה. ואם מלמעלה זה לא נראה טוב, הרי שמאחורי ההגה, זה כבר ממש מלחיץ. התחושה מזכירה קצת נפילה חופשית, רק עם קפיצות, גירודים וחבטות עזות בסלעים, שנשמעות למרחקים. אני משולב הילוך ראשון LOW, הסל"ד נמוך כנדרש, ובכל זאת הג'יפ יורד מהר מדי לטעמי. מה קורה כאן? אההה... הגלגלים אכן מסתובבים מה-זה-לאט, אבל מחליקים/מתדרדרים כי אין אחיזה... התדרדרות כזו יכולה להפוך תוך שניות לגילגולים, וכדי להחזיר את השליטה לידיים אני  מתגבר על האינסטינקט ופשוט נותן קצת גז. מה שמחזיר אחיזה ושליטה, אבל קצב הירידה שוב מהיר מדי... המדרון מכוסה בעשביה קוצנית שבתוכה מסתתרים הבולדרים הגדולים שמאתגרים כל חלקה טובה בגשר הגיר המשוריין שלי, הנעילה האוטומטית מאחור גורמת לזנב הג'יפ לג'עג'ע לצדדים ולדרוש תיקוני היגוי בלתי פוסקים, שבכל פעם מרחיקים אותי מהקו שבחרתי רק עשרות סנטימטרים בודדים - אבל משמעותיים מאוד.

אלוהים אדירים, המדרון הזה לא נגמר! מדי פעם אני עוצר ושמואל רץ לפניי כדי לאתר לי נתיב בטוח, וכך נוקפות שניות וגם דקות, עד שפספסתי בכמה סנטימטרים את הקו המדוייק בין הבולדרים והסופה עוצרת במקומה בחריקת ברזלים בתוך סבך קוצים וזהו. לא זזה קדימה ולא אחורה, מולבשת היטב על שני בולדרים נסתרים עצומים וגם נעילה קדמית כבר לא עוזרת.

מה נשאר? להמתין לגיתאי שמדרדר ומתכדרר ונחבט כמוני בירידה, כמה עשרות מטרים מאחורי, שייתן לי משיכונת בכננת שלו. רק כמה סנטימטרים אחורה, שזה כל מה שאני צריך על מנת להוריד את ביצת הדנה-60 הענקית מהבולדר שלופת אותה, לתקן קצת ימינה ולהמשיך הלאה.

מלמעלה, המח"ט צופה באימה במטחנת הברזלים ומקבל החלטה נבונה: הכלים הצבאיים יוותרו על הירידה המסוכנת, יבצעו איגוף דרך דיר אל עזון ויחברו אלינו בתחתית הוואדי, מה שמבטיח שלא יסתכנו בהתהפכויות ושבירות, אבל מצד שני לוקח סיכון מחושב לחטוף קצת אבנים. בטיחות קודמת לבטחון. היה קשה, ממש. אבל בירידה כמו בירידה, גם כדורגל מגיע בסוף למטה ובסופו של דבר כולם מתייצבים בתחתית הירידה, חבוטים אך מרוצים. האם בשלום או לא? עוד לא בדקנו. הכל כאן מלא בקוצים ואי אפשר להשתטח מתחת לג'יפ ולבדוק, אבל תיכף נדע. החבירה עם הכלים הצבאיים מתבצעת בתחתית הוואדי בין עצי זית וזה הזמן לוודא תקינות וללקק פצעים – ויש מה ללקק: למרבה האימה מתגלות ציריות  קדמיות שבורות בשני ג'יפים -  תשאלו איך שוברים ציריה קדמית בירידה? ואני אגיד לכם: בקלות. בעיקר כשה"ירידה" רצופה בתמרונים אחורה עם הגה מלא עד הסוף בהם הסרן הקדמי המעונה צריך לדחוף ברוורס, בשיפוע משוגע, ג'יפ עמוס לעייפה.

מעלה המח"ט
שני ג'יפים כפולי נעילות, אך נכים עם הנעה X34 אולי יכולים להמשיך בטיול, אבל לא אל מול האתגר שבעלייה דוך  לנ.ג. 299. מה שמחייב לבחור בתכנית הגיבוי – לנסוע מערבה בוואדי מסין אל מעלה הסרפנטינות שהוא שביל שנראה "מסודר", אבל נגמר בשני-שליש הגובה, ובתוך הציר עצמו כבר הספיקו לצמוח עצים שגודלם מעיד ששנים רבות לא עבר בו כלי רכב כלשהו. שפן הניסיונות שלנו הוא שמואל, שבאומץ רב מסתער על המעלה בזמן שאנחנו עסוקים בתיקונים.

לזכות שמואל עומדים סופה קלילה וריקה מציוד מיותר, רגל ימין כבדה, צמיגים גדולים והרבה נחישות. כנגדו עומדים דיפרנציאלים פתוחים, מנוע מזייף ושיפוע תלול שמתגלה גם כתחוח להחריד ומכוסה במשהו שבכל מקום אחר הייתי קורא "דרדרת", אלמלא היה מורכב מאבנים מתגלגלות בגודל של כדורסל. שמואל חוזר ומספר לנו שטיפס עד למעלה ושהמעלה עביר. רק בשקט, שלא ישמעו, הוא מוסיף שהצליח לטפס רק בנסיון השביעי (...) ושהמעלה כבר מחורב כמעט לחלוטין, "אבל מה אתה דואג, אני עליתי בלי נעילות, לך יש נעילות. קטן עליך".

בתחתית המעלה, עוד לפני הסרפנטינה הראשונה, תלולה להחריד, שמסתבר שקשה לעלות בה אפילו ברגל, כבר ברור לנו שהג'יפים הפצועים יצטרכו כאן סיוע כננת. מסתבר שיש כאן חשיבות עליונה לחיפוש אחרי אבנים שנטועות בקרקע ולא מתנדנדות, עליהן נניח את הצמיגים. מי שנחוש, נעול מכל הכיוונים ויבחר בקו נכון – יעלה בכוחות עצמו. ומי שלא – יחפור כאן עד מחרתיים. או שימחל על האגו ויירתם לכבל  של WARN. ובינתיים, בעוד אנחנו מתלבטים וחוככים בדעתנו היכן הקו הנכון, בפאתי דיר אל עזון הצופה עלינו ממערב מתאסף מיטב הנוער המקומי שבמקום ללכת לבית ספר, אנחנו מספקים להם הצגה מרתקת.

אני נועל באבחת כפתור את הבולסטר הקדמית. כבר שש שנים שהנעילה המצויינת הזו נותנת בראש ולא מאכזבת. ראשון LOW, גז קבוע, אבנים מתעופפות. הסופה מתקדמת, לאט ובהתמדה. תנועות הגה קלות ימינה ושמאלה, כדי לעזור לשיניים בדפנות הצמיגים למצוא  אחיזה, אני מושך קצת שמאלה, לשולי השביל, היכן שנדמה לי שהאבנים יציבות יותר. הג'יפ לא מוותר, הצמיגים מצאו בדל אחיזה והסרפנטינה האימתנית מאחוריי. מבחוץ זה נראה ממש קל ופשוט, מאחורי ההגה – דרמה גדולה, אבל מהסוג הטוב. כיף שקשה לתאר למי שלא חובב נהיגת שטח מושבע.

שבורי הציריות משכו את עצמם באמצעות הכננות שלהם, הדיפנדר הצבאי נזקק לכמה נסיונות. ההאמרים, הסיקס, הדיפנדר והסופר-היילקס הנעולים עלו. ורק אז מסתבר לנו שהסרפנטינה הראשונה היא רק המתאבן. מנה ראשונה וצנועה. המנה העיקרית היא הסרפנטינה השנייה – יותר תלולה, יותר תחוחה, פחות אחיזה. תענוג. אחרי נסיון ראשון מהוסס, רק על מנת ללמוד את העליה, אני מבין שכאן זחילה איטית ומבוקרת בהילוך ראשון LOW , פשוט לא תעבוד. גם עם נעילה קדמית משולבת, אחרי חצי מטר בערך הג'יפ כבר נטוע במקומו, חופר וחופר בענני אבק מחניק. במצב כזה, הסיכוי למצוא נפט כמו בגבעת חלפון – גדול יותר מהסיכוי להתקדם אפילו סנטימטר מועיל אחד.

טוב. הבנתי. מה שלא הלך בעדינות, יילך בקצת כוח (ואם לא יילך בקצת כוח, יילך בהרבה כוח, וכך הלאה, עד שמשהו יישבר). נסיגה אחורה של כמה מטרים לצורך צבירת תנופה, תפילה קצרה לבורא הנעילות ולמשיח הציריות, נעילה קדמית, הילוך שני LOW, גז בריא... הסופה הנאמנה עושה לי נחת - קורעת את העליה ומתייצבת למעלה כאילו זה היה הסיבוב בכניסה לחנייה שלי. איזה כיף!  אלה בדיוק המקומות הספציפיים שבהם אין לה מתחרים. הדיפנדר, למרות ההשתדלות של המח"ט מאחורי ההגה, מסרב להתגבר על העליה. המח"ט לא מוותר, נותן בגז. לוקח עוד תנופה ועוד קצת, מתעקש ומתעקש אבל נאדה. ככל שהוא מתקדם עוד כמה סנטימטרים, כך צמיגיו חופרים וחופרים, מתרטשים על הסלעים ומעמיקים את הבורות בהם הוא נתקע. עבור נחישותו זו, נקרא מעתה למעלה הסרפנטינות בשם "מעלה המח"ט".

אבל חבל על הזמן ועל נזק פוטנציאלי – הכננת של חנן מושכת את הדיפנדר למעלה. אחריו ההאמר של הפלס"ר שלמרבה התדהמה מתקשה ומתקשה. שלא נטעה - מדובר במכונה מרשימה לכל הדעות, אבל כאן הוא מתגלה במערומיו. טוחן במקום שוב ושוב ללא תוצאות עד שהנהג מוותר וגם הוא מתמסר לכננת. וכך גם ההאמר הבא, שלא מצליח ונרתם לכננת ולרצועות.

תשאלו איך זה, אגדת שטח כמו האמר הצבאי, על צמיגי 37 (אחרי הוצאת אוויר נדיבה) לא עולה? יש לזה כל כך הרבה ניחושים והסברים טכניים החל ממימדים מוגזמים, מחסור בכוח מתפרץ, מהלכי מתלה מגוחכים והעובדה שלהאמר אין נעילות ושפעולת ה"מודולציה" המפורסמת אולי לא תועיל כאן, ואולי אפילו תשבור משהו. ועד לנסיונות נואלים (והאמת? מרתיחים) של כל מיני יוצאי יחידות מובחרות שחצניים להקטין ולהפחית מיכולות הנהיגה של נגדי החימוש. איזה קישקוש. בשורה התחתונה אתם רואים – עובדה. וגם כבוד לסופות (וכבר קפצו עלי ותיקי הניוד ונהגי פלס"ר במילואים לדורותיהם שמעריצים את ההאמר והתפלצו לשמע המעשה, והתנדבו להתייצב בכל עת למבחני ראש בראש השוואתיים מול כל סופה רק כדי להוכיח לי את עליונותו החד- משמעית של יקירם ומושא הערצתם) אני תולה את זה גם במצב השביל הנוראי שנתן יתרון מסוים לאלה שטיפסו ראשונים – כי גם לכלים שבירכתי השיירה, סיקס, דיפנדר 110 והיילקס משופר מאוד, נעולים כפול ועם נהגים מנוסים וטובים, כבר לא היה סיכוי מול החורבן שהשאירו אחריהם ההאמרים, וכולם נמשכים על ידי הכננת הגיבורה של חנן.

אחרי שכולם למעלה ובתנועה ולא לפני שני צמיגים מפונצ'רים, אנחנו מצפינים ומתפתלים בצוואר הבקבוק שבין עתיל ועילאר, באחת הגלישות ממזרח לעתיל נשברת תושבת תיבת-הגה של אחד הסיקסים. לא בעיה רצינית אבל כן כזו שדורשת טיפול במקום – כך שוב נפתח הגראז' ושוב הפסקת תיקונים של כמה דקות. מתבצע ריתוך-שדה בעזרת שני מצברים וממשיכים.

באזור חרבת בית סמא השטח מישורי יותר, מלא שדות ירוקים וחממות. דרומית ל"נזלות" (נזלה אל-ררביה, נזלה אל-ווסטא, נזלה אל-שרקייה) שוברים מזרחה לכיוון ואדי שיחן היפה, אזור "רך" יחסית של גבעות. חולפים מצפון לסיידא\ראס הילל ועולים להפסקה בחרבת אל-חמאם – היא העיר היהודית נרבתא מתקופת בית שני. הג'יפים חונים באוכף שבין שתי הכיפות ויעקב מסתובב עם החבר'ה בין החפירות והעתיקות. בכיפה הדרומית הוא התחיל להכנס לבור מים צלולים, ותוך כדי גילה שם נחש זעמן שחור שממתין לו. למודאגים - הזעמן השחור אינו ארסי, אבל הוא טיפוס עצבני ומומלץ לוותר על מפגש עימו.

לבקשת המח"ט שרוצה לסייר באזור חדש ולא מוכר בגזרתו, משתנה ציר הנסיעה – במקום להמשיך בשיא גובה (ג'בל קוריין) אנחנו יורדים לנחל חדרה שמתגלה כשוס יפהפה של סוף מסלול. אם הוא נראה ככה בקיץ, איך ייראה בחורף? אנחנו רושמים לעצמנו לחזור לכאן בדצמבר-ינואר. מסיימים את היום בנסיעת כביש אל ה'מרפסת' שבחוות מבוא דותן עם תצפית נהדרת על עמק דותן, והסברים של המח"ט על האזור, ההיסטוריה והקרבות העקובים מדם שניהל חיל השריון בעמק דותן במלחמת ששת הימים וכו'. זהו, נגמר. כבר מאוחר ואנחנו שחוטים. כדאי לנצל את שניות האור האחרונות על מנת לרדת בכביש המפותל מחוות מבוא דותן ולמשוך לכיוון כביש 65 ועליה לכביש 6, כי צריך עוד לפזר את האורחים שלנו שהשאירו פרייבטים בכוכב יאיר ובאבני חפץ.

מה נשאר? לנסוע הביתה. ואיך אפשר לנהוג בסופה חבוטה ומאובקת, עם צמיגים גדולים מתוקנים בתולעים, ללא לוחית רישוי אחורית (שנשרה אי שם בשטח וזרוקה ברגע זה על הרצפה בין ארגזי הכלים) ועם M16 שמונח בין המושבים, על כביש, באישון לילה, בלי לעורר תשומת לב של שוטר? עכשיו גיתאי צריך לספק לאיש החוק הסברים מניחים את הדעת. מזל שתוך דקה-שתיים השוטר המשועמם הבין שבכל זאת מדובר בצדיק ירא שמיים ובר-לבב ומצא לו קורבן אחר בדמות טנדר איסוזו "מוגבה" ביש-מזל, להעביר עליו את הסיפתח של המשמרת.

סיכום
ייחודו של הטיול הזה בעובדה שהחזיר אותנו לשפיות. היו אתגרי עבירות כמו שאנחנו אוהבים וכמו שצריך להיות, אבל שירותי הגרירה באיזור נחל עירון נשארו מובטלים – כי כל הכלים יצאו מהשטח וחזרו הביתה על הגלגלים, בכוחות עצמם. מי שמכיר את טיולי הפלינטסטורמס יודע שזה לא טריוויאלי. חובה לציין שהשת"פ הפיזי הראשון שלנו עם צה"ל התגלה כלא פחות ממושלם – על כך קודם כל תודה והערכה גדולה למפקד החטיבה המרחבית, לקמב"צית, לנגדים המקצוענים מהחימוש – גאנם וגדי, אנשים נמרצים ואוהבי מכונה, ולכל צוות הפלס"ר ששמר עלינו – היה כיף גדול לטייל איתכם.

וכרגיל – תודות גדולות לכל מי שפעל ללא לאות על מנת להוציא לפועל את הטיול המיוחד הזה –  אנשי "עמיתים לטיולים" – עמית הורן, עמית אררט ומאיר רוטר, ישי ויעקב הנווטים התותחים, נחי – אחראי הבטחון שלנו שפורס נושאי נשק שיאבטחו בכל מעבר וכל אתגר עבירות ומאפשר לנו ראש שקט, לכל המשתתפים בטיול –  מלח הארץ, קבוצת הטיולים הטובה, המקצוענית והמשוגעת ביותר שאני מכיר -  חנן רוזנמן (אחראי רפואה, שהנפיץ ראש ואפילו טרח להצמיד צ'קלקה אדומה לסופה שלו), שמואל עייש, יחזקאל בלומשטיין, צביקי סלור, גל בן שלום, אריק סקורובניק, גלעד גבריאלי, שי יצחקי, שניר יגל, יוני מילר, איציק מנדל, חגית תורן-נווה והאיש שלה - גיתאי נווה היוזם, המוביל והרוח החיה של טיולי הפלינטסטורמס. וכמובן לכל האורחים והנספחים שמצטרפים, מסייעים לנו, מכוונים, מזיזים אבנים במשקל מצטבר של טונות רבות ומשרים רוח טובה ושמחה. נשארנו עם טעם מהמם של עוד והסיבוב הבא ממש בקרוב. בקרוב מאוד.