צחוק מהעבודה: כך מירי רגב תפתור את מצוקת הפקקים?

אם אין יותר מקום בכבישים נעלה על אוניות ושאטלים ונעקוף את הבלגן דרך הים. שרת התחבורה חושבת שהגיע הזמן לחולץ פקקים מסוג אחר. מופרך? כנראה

אביתר רוזן, מאמר דעה  03.08.20 - 14:57
מירי רגב בעת חניכת הכניסה הדרומית לכביש העמק (צילום: משרד התחבורה)
מירי רגב בעת חניכת הכניסה הדרומית לכביש העמק (צילום: משרד התחבורה)
תחילת כתבה

אני מעריך את מירי רגב. ומרבית מקטרגיה לא מגרדים את קצוות קרסוליה. יש לה רקורד מכובד ביותר. היא עשויה ללא חת ועם יכולות גבוהות ביותר. בעשר אצבעות היא פילסה את דרכה, עם מוטיבציה בלתי נגמרת ופה מושחז. אך הצעתה האחרונה לפתור את בעיית הפקקים בגוש דן באמצעות שאטלים ימיים, כדוגמת הנעשה בבנגקוק, מקבל אחר כבוד את תואר ההצעה המופרכת של השנה, אם לא של העשור.

לפי תוכנית יצירתית שהוצגה במשרד התחבורה וקיבלה אור ירוק מהשרה, שאטלים ימיים, כלומר מעבורות, יסיעו נוסעים מהחופים בנתניה, חדרה ואשדוד לתל-אביב. על פניו זה נשמע מבטיח: נסיעה ברכב מאשדוד לתל אביב אורכת בממוצע 41 דקות בשעות השיא, ברכבת 51 דקות ובשאטל הימי היא אמורה להימשך 26 דקות בלבד - פחות מחצי שעה. גם בנסיעות מחדרה ונתניה מדובר בחיסכון בזמן שמגיע עד ל-54 דקות. אך כאשר בוחנים ברצינות את ההצעה, מגלים כי ישומה אינו עולה קנה אחד עם תפיסת המציאות.

ראשית, לצורך כך, יהיה על המדינה להצטייד במעבורות ולא אחת אם כי במספר. אך ניחא, כמה עשרות מיליונים, אולי מאות בודדות יכולים להספיק. אך בשלב הבא הן יידרשו לעגון. איפה? היכן בדיוק יש בתל אביב מעגן שיכול לספק פיתרון לכך? האם כוונתה היתה לעגון בנמל יפו? אולי במרינה בהרצליה? להקצות חלק מחוף הילטון לטובת העניין? ובסדר, נניח כי תימצא פיסת הים שתאפשר זאת, אך כעת צריך לזכור כי אין מדובר על פיתרון למאה נוסעים אלא לעשרות אלפים. איזו סבירות, אם בכלל, קיימת להתכנות כי יבנה כאן בטווח של העשור הקרוב מעגן כזה?

הלאה. נניח כי המעגן יבנה. כעת צריך לשנע את עשרות האלפים ממנו. לצורך כך יהיה על המדינה להסדיר מערך שאטלים לעילא. במדינה בה על מנת לבטל רמזור נדרשות וועדות וחתימות ופרצדורות אין סוף, יצירת מערך כזה, היא בגדר חלום בלתי מושג. וכל זאת, עוד בטרם התייחסנו לעובדה כי לא די במעגן בודד אלא נדרש לבנות כזה בכל אחת מהערים בהן מתוכננת המעבורת לעגון ולהעלות נוסעים. מדובר על מערך מורכב, אולי המורכב אי פעם שנבנה בישראל, שמצריך תיאום בין עשרות גופים, תקציבי ענק, שינוי וחקיקת חוקים ויצירת רגולציה מתאימה. המון משימות, שישומן נראה כבלתי אפשרי, לבטח לא בטווח הזמן של העשור הקרוב.

הבעיה היא כי משרד התחבורה אינו משרד התרבות. הבעיות שנדרש לטפל בהן, היקפן, מידת חשיבותן לתפקודו של המשק ולאיכות החיים במדינה, אינן יכולות לקבל מענה פופוליסטי שמספק בעיקר את צורכי הוגיו בצומי ציבורי והפניית זרקור תקשורתי אליהם. אין ספק שזה מרגש לקבל כותרת, ועוד כזו שלובשת ארשת של יוזמה פורצת קבעונות מחשבתיים, עם ניחוח של חו"ל, אך המציאות התחבורתית המצערת בישראל מצריכה התייחסות רצינית מצד שרת התחבורה.

מה אתם עושים עם כספי הציבור?

במציאות הכאוטית של ישראל 2020, רגעים קומיים הם בהחלט נדירים ומוערכים, אך המחשבה כי זה השפן אותו שלפו במשרד התחבורה לפיתרון מצוקת הפקקים הופך את העניין למקומם. ומה שמטריד לא פחות, היא הנחת היסוד כי כונס צוות מיוחד והתניע תהליכים כאלו תוך בזבוז משאבים, אותם ניתן היה לתעל לטובת המשך ליבון ופיתוח של פתרונות ישימים וריאלים. הם אומנם לא סקסיים ולכאורה לא יצליחו ללכוד את תשומת הלב של גופי התקשורת במציאות המורכבת של ימנו, אך נדמה כי אין בכך כל צורך – רובנו מבינים כי הפתרונות לפקקים עוברים דרך תהליכים מבוקרים ויסודיים. המעסיק הגדול ביותר בישראל כיום הוא המדינה עצמה; כ-700 אלף איש מועסקים במגזר הציבורי. חלקם הגדול הוא מורים ואנשי השלטון המקומי. לו היתה מעלה שרת התחבורה הצעה לשינוי דרכי ההגעה שלהם לעבודה, זולת רכב פרטי, תוך תמרוץ לבחור בחלופות, סביר להניח כי היתה גוזרת קופון תדמיתי.

בשורה התחתונה, כב' השרה רגב, אנחנו נעשה כאילו מעולם לא נחשפנו להצעה המנותקת ואת מצידך תבטיחי כי משרדך, שממומן על ידי כספי המיסים שלנו, יעשה כל שאל ידו בשביל למצוא פתרונות של ממש לקטסטרופה של נהיגה בכבישי ישראל.

הכותב הוא יועץ תקשורת אסטרטגי בכיר בישראל