בין אצטדיון הכדורגל של ריאל בטיס למכונית קבריולה עוצרת נשימה

לקסוס ממשיכים לקלף את התדמית המכופתרת ומעניקים לנו מכונית קבריולה טורפת עם מנוע V8 מפעים. נהיגה ראשונה בלקסוס LC500 פתוחה

אביעד סגל, ברצלונה  15.10.20 - 15:51

תגיות: לקסוס

תחילת כתבה

כשראיתי לראשונה תמונה של הלקסוס LC500 קבריולה, זאת שאמורה להרכיב אותי עליה לטיול ברחבי דרום ספרד, אמרתי "וואו". מסוג המכוניות שגורמות לך לפנטז על מהירות שלא חשבת שתכיר, על הרוח שמבדרת את השיער תוך שיוט באוטוסטרדה ועל מבטי הקנאה שלא היית רגיל אליהם בפעם האחרונה שעלית על הסיאט שלך. אבל המחשבה השנייה שהגיעה בעקבותיה הייתה על הסיטואציה המוזרה – נו, סגר, מסיכות, בטלוויזיה קקטוסים מזמרים – שבמהלכה נפל עליי כל הטוב הזה. 

המוח, מכונה משונה, שלח אותי דווקא אל אותן תמונות משפחתיות עתיקות מהמאות שעברו, של אם זקופה נשענת על כתפו של אב משופם הישוב לצד שני הילדים, בן ובת, במחלפות שתפרה האם מאותן פיסות בד. התמונות האלה, חרך קטן להצצה לעבר עולם ישן, לא מספרות הכל. הן מסתירות את מה שמחוצה להן, את מה שלא מופיע בתמונה. ואלה יכולות להיות מלחמות או פרעות או סתם תקופת שפל כלכלי. אבל כל אלה לא נראים בתמונה, ברגע קטן שנלכד על ידי מצלמה, כמו חלום על בית קטן בערבה.

כשהרהרתי על איך זה ירגיש להתיישב בתוך הממתק החדש מבית לקסוס חשבתי על הסלפי המתבקש ועל נכדיי וניניי שיצפו בה. אני אולי לא אהיה שם כדי להסביר שמסביבי באותם ימים היה עולם שהשתגע, ואנשים ששכחו איך זה מרגיש לדבר עם אדם אחר וגם לראות את השפתיים שלו זזות, שכולם ישבו בבית וחיפשו את המפלט, אסקפיזם מחדשות שחוזרות על עצמן פעם כפארסה ופעם כטרגדיה. לא אהיה ליד צאצאי צאצאיי כדי להסביר לה שאני, בתמונה, ישוב בתוך מכונית שנראית כמו זו שבאטמן נוהג בה כשממש בא לו להתפנק, מצאתי את הבריחה המושלמת.

רעם מתגלגל
"בריחה". ובכן, בחירת מילים מעניינת בהתחשב במהירות שבה איבדתי את השכן שלי לרמזור מרגע שלחצתי על הגז. שניות אחרי היציאה עם הלקסוס מהעיר העתיקה של סביליה, כשלימיני הבניטו ויאמרין, איצטדיון הכדורגל של ריאל בטיס, נחשפתי לראשונה ליכולות של המכונית הזאת. ירוק ברמזור, לחיצה על הגז, נגיעה במאה קמ"ש תוך פחות מחמש שניות. הנה, 4.7 שניות. זה הזמן שלקח לי כדי לשכוח מהקורונה ומכל הדרעק הזה.

הדגם נטול הגג של ה-500LC לקח את דגם הקופה שכבר הכרנו בשנה שעברה, ועשה לו רייז. אולי יותר נכון בעצם להגיד שהוא עשה לו פולד. טדאו מורי, המעצב הראשי של שני הדגמים האלה, אמר שהוא רוצה ליצור את מכונית הקבריולה הכי מפתה בעולם. זה נובע מהרצון של לקסוס לנער מעליה באופן מסוים את התדמית המעונבת, קצת לשחרר בלמים, להוריד את הגג ולתת לרוח לפרוע קצת את תדמיתה של החברה. עכשיו, ברור שה-L שמעטרת את חזית המכוניות של לקסוס כבר נצרבה לנו במוח עם מושגים כמו מהוגנות ואולי אפילו קצת מרובעות, אבל ה-500LC הזאת מוכיחה שמתחת לחליפה הזאת יש מפלצת.

האמת, יכולתי להעביר את כל היום שלי יחד איתה בחניון, מוריד ומעלה את הגג הרך שלה ומתפעל מההרמוניה שבה הוא נכנס לתא המטען בעוד וילונות מסיטי הרוח נשלפים בחרישיות מאחורי. מורי אמר לאחרונה שאחרי דגם הקופה שזכה למחמאות על העיצוב הדרמטי שלו, הוא רצה לשמור על הסגנון והאלגנטיות של האוטו גם כשהגג שלו פתוח. ה-500LC רצופת קווים והתכתבויות - בין הגלגלים למראות הצד ובין חישוקי הגלגלים לגריל הקדמי. כפתור הורדת הגג מתחבא במעין מגירה לצד מושב הנהג, ולחיצה ממושכת בת כמה שניות נותנת את האות למהלך מכני מופלא ששולח את הגג עמוק אל תא המטען מבלי להפריע לקו העיצובי של הרכב ואולי אף חשוב יותר, מבלי למנוע מכם למלא את הבאגז'.

תכנון
לקסוס רצו ליצור את המכונית הכי יפה בעולם. עכשיו, גם אם אני בטח לא במעמד כדי להכריע בשאלה הזאת, אותי הם שכנעו. אבל רגע, ה-LC500 היא לא רק פרצוף יפה. היא גם יודעת לשיר. מבלי להיכנס לוויכוח על כלי רכב היברידיים - כן או לא, לקסוס מעלה פה כמה טיעונים די משכנעים לטובת מנועי V8 אטמוספריים. בניגוד למה שנהוג לחשוב על איכותם של דברים שנאמרים בקול רם, המנוע של ה-LC500 צועק את מה שיש למכונית הזאת להגיד, וכל שנותר לנהג ולאנשים שצופים בו מבחוץ לעשות זה רק להקשיב ולהתענג.

לקסוס יצרה פתחים נסתרים במערכת הפליטה שמתעלים את רעשי המנוע הטבעיים החוצה ופנימה, ויוצרים מעין שאגת מנוע טבעית, שהיא גם מעין גערה מלגלגת על יצרני המכוניות המודרניות שמפיקות רעשים דומים באופן מלאכותי. היציאה שלי ושל ה-LC500 מסביליה לכיוון קצהה הדרומי של ספרד לוותה בדריכות נחושות על הדוושה, קצת כדי לבחון את התזוזה של תיבת ההילוכים בת עשר המהירויות שהיא מציעה והרבה כדי לשמוע את הגרגור המענג שהיא מפיקה בזמן שעושים את זה. הסאונד שלה, כמו אורקסטרה של חמישה אופנועים כבדים, משלימה את הניסיון של לקסוס לבצע מהפך תדמיתי.

חוש השמיעה

החלק הראשון של היום, מישורי ברובו, מאפשר לי לבחון את גבולות האומץ שלי ואת גבולות הכוח של האוטו. מעבר למצב Sport+ משאיר אותי על הילוך נמוך ועל טורים גבוהים, והרעש המעורר שפולט המנוע מלווה את הצלילים הברורים שיוצאים ממערכת המולטימדיה. למעלה מעשרה רמקולים פזורים במקומות שונים ברחבי פנים המכונית, וההצלחה של לקסוס לשמר את הסאונד מבלי שיברח החוצה גרמה לי להכיר קטעים קטנים בשירים – מילה שנזרקת לפני הפתיחה, צלילי רקע חבויים - שלא ידעתי שנמצאו שם קודם.

עברו שם בלוז וסול אמריקאי משנות ה-50, היפ-הופ ישראלי מעכשיו, רוק בריטי מהאייטיז או אמריקאי מהעשור הנוכחי, אבל אף אחד מאלה לא התאימו במדויק להרגשה שיש לך כשאתה יושב במכונית כזאת. ברקע נופים מדבריים ומבנים שמתחילים להזכיר את העובדה שאנחנו הולכים ומתקרבים לגבול עם מרוקו ובעצם נמצאים במקומות שבהם האימפריה המוסלמית שלטה עד סוף המאה ה-15. בעומק שעות הצהריים, מרחק כמה לחיצות קלות על הגז מגיברלטר, הספוטיפיי התייצב על המיטב של זוהר ארגוב.

אחר הצהריים מזדחלים לכיוון הערב, השמש בשיאה, וזה כנראה רגע מושלם כדי להיזכר בתכונות הגראן טוריסמיות של ה-LC500, ובכמה כיף זה לנהוג בה ברוגע, פשוט לנהוג, בלי להתחרות בלוח השעונים. כשהחצוצרות הספרדיות שפותחות את "הפרח בגני" החלו לתקוע, יכולתי לתת לגוף שלי לשקוע במושב  וליהנות מהפנייה החדה מזרחה, לכיוון פרובינציית מלאגה ונקודת הסיום של החלום, העיירה מארבייה.

היא לא רוצה להפסיק
אולי זה חוסר הניסיון שלי עם מכוניות פאר, אבל עם הלקסוס כל פעם הופתעתי ללחוץ על הגז, לדגדג את ה-150 קמ"ש ולהרגיש כמו שבדרך כלל אני מרגיש באוטו הפרטי שלי כשאני משייט באזור ה-30. כבר דיברנו על איך שהיא נראית ואיך שהיא נשמעת, אבל אולי מה שהכי מרשים בה זה שכל אחד יכול לנסוע בה מבלי לחשוש מ-471 כוחות הסוס שלה. זו מפלצת, נכון, אבל היא לגמרי ידידותית. לעומת דגם הקופה, הגרסה הזאת של ה-LC500 הפחיתה במשקל המכונית ושכללה קלות אזורים מסוימים כמו המתלים האדפטיביים במטרה ליצור נהיגה חלקה יותר ותחושה חזקה יותר של הכביש. מרכז הכובד של הלקסוס הזאת נמצא באזור המותניים של הנהג, וזה בדיוק החלק בגוף שנדבק לכיסא באוטומטיות שהפתיעה אותי עם כל לחיצה משמעותית על הגז. כשאנחנו מגיעים למארבייה, מרחק כמה דקות מנקודת המפגש עם אנשי לקסוס, אני מרשה לעצמי לחמוק מהכבישים המרכזיים והעמוסים לעת ערב, ונכנס לאחד הכפרים הסמוכים בשביל עוד כמה לחיצות אחרונות כאלה.
חוויה בלתי נשכחת
לא הייתי חולה הגה מעולם, ולמעשה לרוב אני נהג די פחדן, אבל אפשר להגיד שהתמכרתי למתיחה הזאת שנכפית על הגוף ברגעים האלה. אני רק רוצה לנהוג באוטו הזה עוד טיפה, לעבור על כל 10 המהירויות, לנסות שוב את מצב ספורט פלוס ואז לחזור לנהיגת קומפורט. רגע, אני מבין, יש פה עוד כמה כפתורים. בינתיים, זוהר ממשיך לשיר, הפעם על צוענייה נפלאה ונהדרת. חלפתי על פני כמה כאלה לאורך היום, וכמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שכולם לוטשים אליי מבטים ולא אל הלקסוס. טוב, עכשיו היא כבר לא שלי. אבל את התמונה איתה עוד אשמור לנכדים.