לא ביד המקרה

הזכייה של אלג'יריה בגביע אפריקה לאומות 2019 טמונה בהיסטוריה של שועלי המדבר. כשהענף הופך לפוליטי במדינה וכשעשרות אלפי אוהדים מגיעים לטורניר לתמוך, כנראה שאין ברירה אלא לזכות בתואר. אורי לוי מסכם את האליפות עם רשמים אחרונים מקהיר

אורי לוי, קהיר  20.07.19 - 11:00
תחילת כתבה

זה לא היה הכי יפה, זה לא היה הכי מרהיב, אבל אין ספק שהזכייה של אלג'יריה בגביע אפריקה לאומות 2019 היא אחת המרגשות, המוצדקות והעוצמתיות שידעה היבשת מזה שנים.

האצטדיון הבינלאומי בקהיר התמרק עם טקס סיום מרשים לטורניר, שהיווה הכנה לקרב ענקים בין שתי הנבחרות הטובות באליפות. מצד אחד אלג'יריה של ג'מאל בלמאדי וריאד מחרז, שספגה שער בודד לאורך כל הטורניר, שלא הפסידה בו ונהנתה מתמיכה של עשרות אלפים ביציעים ועוד מיליונים ברחבי העולם. ומצד שני סנגל של אליו סיסה וסאדיו מאנה, הראשונה מהאפריקאיות בדירוג פיפ"א, שנמצאת בתנופה אדירה כבר מספר שנים, ששיחקה במונדיאל ומעולם לא זכתה בגביע.

אלג'יריה הגיעה בתנופה וברעש גדול, בעוד סנגל באה בשקט ועם יכולת לא תמיד משכנעת, אבל עדיין חזקה מאד. בזכות לחץ גבוה, כבר אחרי שתי דקות התוצאה הייתה 0:1 משער של בגדאד בונדג'אח, חלוצה של אל-סד הקטארית, אחרי מתפרצת ומבעיטה למסגרת שנתזה מרגלו של סאליף סאנה, הבלם הסנגלי שהחליף את קאלידו קוליבאלי המורחק, הישר לרשת של אלפרד גומי.

המשחק התפתח בקצב גבוה מאד והרבה פיזיות, ובחלקים גדולים מהמחצית הראשונה השחקנים הראו איכויות נדירות. סנגל סבלה מחסורונו של קוליבאלי, גם בצד ההגנתי וגם במנהיגות, באגרסיביות ובגישה הקטלנית. היא לחצה, אך החמיצה הרבה, גם במחצית השנייה.

לפרקים היה נדמה שזהו העתק ישיר של משחק חצי הגמר של אלג'יריה נגד ניגריה, כשתוכנית המשחק של בלמאדי עבדה מעולה. ואכן, כמה דקות לתוך המחצית השנייה - סנגל זכתה בפנדל אחרי נגיעת יד ברחבה, אבל השופט נאן אליום, שהיה ביום רע והרבה לטעות או לשרוק באיחור, הלך ל-VAR שקבע שלא היה פנדל. לראשונה בהיסטוריה של גביע אפריקה לאומות, הטכנולוגיה החדשה עולה על המגרש.

ככל שהזמן עבר סנגל לחצה יותר ואלג'יריה התגוננה, שוב, בדומה לצורה בה שיחקה בחצי הגמר. רק שהפעם השועלים לא ספגו והצליחו לשמור על התוצאה עד לסיום ולזכות בגביע אפריקה השני של מדינתם, והראשון מאז 1990 (הראשון שהם זוכים בו מחוץ לאדמתם).

השריקה הייתה האות לחגיגות, גלובליות. בקהיר, בה אופנועים עם דגלי אלג'יריה הקיפו את כיכר תח'ריר; באלג'יר שם אנשים חגגו עם אבוקות ושאר אביזרי פירו, צפו במשחק גם באצטדיון החמישי ביולי 1962, יום המהפכה הרשמי וסיום הקולוניאליזם הצרפתי; בקנדה, בלונדון וכמובן - בפריז, שכבר משלבים מוקדמים יותר היוותה יעד מבוקש על ידי האוהדים האלג'יראים.

אליפות אפריקה הזו של אלג'יריה הייתה כל כך גדולה בשביל כל כך הרבה אנשים, שלא צריך היה שום טקס. בגלל זה אולי ההנפה של הגביע יצאה עקום ונראתה רע, אבל הכל התנהל מתוך אינסטינקט, יצרים וללא מחשבה, כמו ריצת העמוק של בונג'אח עם הגביע ישר לתוך המאבטחים המצרים.

אבל הסיבה שהגביע הזה של אלג'יריה ממש טמונה בהיסטוריה של המדינה המרתקת הזו, בכוכב הלא צפוי שלה, בתגלית שלה וברגע אחד מתוק שבו הכל התפוצץ.

ההיסטוריה: נבחרת לפני מדינה
עוד לפני שאלג'יריה הייתה מדינה בפני עצמה (אלא חלק של צרפת) כן כבר הייתה לה נבחרת. מדובר בנבחרת ה-FLN, ארגון השחרור הלאומי של אלג'יריה שהתחיל לתפוס תצואה כשחיפשו להכיר את העולם. היא שיחקה כדי להגביר את הלגיטימציה והתמיכה הבינלאומית לעצמאות אלג'יראית, וקיימה מסעות משחקים באירופה, אסיה ואפריקה. וזה עבד. כמה שנים אחר כך אלג'יריה הפכה למדינה רשמית, הרבה בזכות האימפקט של נבחרת הכדורגל.

מפה ניתן להבין שהכדורגל באלג'יריה, מיסודו, הוא פוליטי מאד ובעל קשר ישיר למדינה. "האוהדים ממש רואים את זה כשהנבחרת מנצחת בכדורגל אז המדינה מנצחת", אמר עם דמעות בעיניים מאהר מזאחי, דקות ספורות לפני שריקת הסיום.

השנה באלג'יריה התחילו הפגנות ביציעי מולודיה אלג'יר ואיתיחאד אלג'יר, שהלכה והתפתחה להתקוממות עממית רציפה ואמיתית, שהובילה להתפטרותו של עבד אל-עזיז בותפליקה, הנשיא שלעבר ששלט במדינה ביד רמה במשך 20 שנה. המחאה הזו שיחקה תפקיד בכיר באווירה בנבחרת הזוכה.

הקאמבק: יוסף בלאילי
אחד השחקנים הבולטים בטורניר הזה של האלופה היה יוסף בלאילי, 27, חלוץ אספרנסה טוניס שכבר כבש שני שערים באליפות והפך לדמות מרכזית על המגרש עבור הירוקים. בלאילי הוא בדיוק ההיפך מהכוכבים של אלג'יריה ב-2017. אם באליפות הקודמת הפנים של הנבחרת היו יאסין בראהימי, ריאד מחרז ושאר בני המהגרים ילידי צרפת, בלאילי הוא דווקא יליד המדינה, משחק בצפון אפריקה ולא באירופה, ורק לפני שנתיים חזר מהשעייה בת שנתיים (קוצרה מארבע) על שימוש בקוקאין. הגרסא המקובלת היא שבנרגילה שהשחקן עישן היו שאריות מהסם שלא בדיעתו.

שנתיים בחוץ ומכה קשה לקריירה היו המציאות של בלאילי עד לא מזמן, אבל שני תארי ליגת האלופות עם אספרנסה, וכעת אליפות אפריקה אחת, החזירו אותו למסלול ולקדמת הבמה. "אין שמח ממני אחרי כזה דבר. לפני ארבע שנים חשבתי שגמרתי את הקריירה ותראו איפה אני עכשיו", הוא אמר במיקס זון לאחר המשחק.

התגלית: אסמאעיל בן נאסר
האנרג'ייזר של האלג'יראים היה פשוט מצוין בטורניר הזה. קשר אמפולי שיחק כל דקה ודקה באליפות ולא נח לרגע, חטף עשרות כדורים, בישל ואף כבש. ככל שהטורניר התקדם, השמועות סביב מעבר שלו למילאן ולקבוצות אחרות תמורת 40 מיליון יורו כבר החלו לצוץ. אם אכן יגיע לרוסונרי בסופו של דבר, האוהדים באיטליה הולכים ליהנות ממנו מאד. לא סתם הוא נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר.

הרגע: הגול של מחרז
מה נותר להגיד על הגול של ריאד מחרז, אחרי שכתבתי עליו כתבה שלמה? גול מושלם בשביל טורניר מושלם.

אז מה למדנו?
צריך להבין עד כמה עשרות אלפי אוהדים אלג'יריאים פשוט ויתרו על הכל. "אני פה ואני לא יודע מתי אני טס חזרה, אבל לא איכפת לי. אנחנו אלופי אפריקה!", אמר נביל, אוהד אלג'יריה שחגג ברחובות שבפתאי כיכר תח'ריר. נביל הוא אחד מעשרות אנשים שהגיעו במסוקים הצבאיים. כאשר יצא מהמשחק, גילה שהשאטלים חזרה למסוקים כבר נסעו - ולמעשה נותר ללא טיסה. מאחר והגיע במסוק צבאי - הוא קיבל חותמת בלבד בדרכון אך לא ויזה. לא ברור איך אישרו כזה דבר ברשויות המצריות.

כוכב נוסף יופיע מעתה על חולצת נבחרת אלג'יריה. אחד ל-1990 ואחד ל-2019. ומה שיפה, זה שאפשר למנות את האחראים לכך על כך הרבה אצבעות, כי אלג'יריה שיחקה כיחידה אחת, וגם כי אין להם ברירה.

כשקרוב ל-30,000 איש עולים על טיסות, רכבות ואוטובוסים רק כדי לראות אותה בנבחרת, כנראה באמת שלאלג'יריה לא הייתה ברירה השנה - חוץ מלזכות בגביע.

אורי לוי הוא מייסד BabaGol, עיתונאי ומומחה לכדורגל מזרח תיכוני.

הדפס