פסים וכוכבים נופלים: סיפורו של לקס לוגר

הגיע כגיבור האמריקאי, אך תמיד חסה בצל הכוכב הראשי. לעד ייזכר שהרים את יוקוזונה, אבל מעולם לא זכה באליפות. סיפורו של לקס לוגר, הלוזר הנצחי של עולם ההיאבקות

ניר קפלן
ניר קפלן  12.01.18 - 19:31

תגיות: לקס לוגר

תחילת כתבה

בפורים 1994 התחפשתי ללקס לוגר. הבגדים בצבעי דגל ארה"ב, חליפת השרירים – הכול היה בתחפושת המושקעת הזאת. חבר שלי, נועם, התחפש לברט היטמן הארט. ואז רבנו. אני אמרתי שלקס הכי טוב כי הוא הכי חזק וכי הוא הצליח להרים את יוקוזונה. נועם הסביר שהיטמן הכי טוב כי הוא מנצח מתאבקים חזקים ממנו וכי כולם אוהבים אותו. לא הגענו להסכמה. עשרות אלפי קילומטרים משם, קודקודי ה-WWF, חבורה של אנשים מעונבים בשנות ה-50 לחייהם, ניהלו את אותו ויכוח בדיוק.

הידע שלי, ילד מנוזל בן 5, על לקס לוגר לא היה שונה מזה של צופי ההיאבקות היותר מבוגרים. אנחנו בישראל זוכרים אותו כגיבור האמריקאי, מהסיבה הפשוטה שבאותן שנים, לפני האינטרנט ושטף המידע שהגיע איתו, מעטים ידעו על הרקע של המתאבקים, בטח על מה שהתחולל מאחורי הקלעים. הדעה שלנו לגבי מתאבק זה או אחר התבססה בעיקר על מה שראינו בטלוויזיה, ומה שראינו היה לקס לוגר מנצח את הרעים, מנשק תינוקות ומנופף בדגל האמריקאי. רק שהסיפור של לוגר היה יותר מורכב מזה, ובעיקר יותר ארוך מזה.

לורנס "לקס לוגר" פוהל החל את קריירת ההיאבקות שלו עוד בשנת 1985, כמעט עשור לפני שאנחנו  התוודענו אליו, מה שאומר של-WWF הוא הגיע כווטרן בן 35. בסוף שנות השמונים הוא הפך לאחד הכוכבים הגדולים של הארגון המתחרה, ה-NWA, לימים WCW, ואפשר להבין למה. ללוגר היה הכול – הפנים היפות, רקע בפוטבול, המבנה המפוסל. כל מה שהאמריקאים אוהבים. לא לחינם הוא הרוויח את הכינוי "החבילה השלמה". ובכל זאת, למרות שהוא היה אחד הכוכבים הגדולים של הארגון, הוא מעולם לא היה ה-כוכב.

למתאבק ב-NWA של שנות השמונים קשה היה להימלט מצלו של ריק פלייר, אולי גדול המתאבקים בכל הזמנים. התזמון של לוגר היה חסר מזל, וכך יצא שבכל פעם שנראה היה שהנה הוא בשל לקחת פיקוד ולסחוב את הארגון אל תוך העשור הבא, מקבלי ההחלטות קיבלו רגליים קרות והחליטו ללכת עם פלייר המוכר והטוב.

השניים אמנם פגשו האחד את השני על הבמות הכי גדולות שיש, והיריבות ביניהם הייתה מהבולטות באותה תקופה, אבל תמיד הייתה תחושה של "ריק פלייר במרכז ולקס לוגר רק כמעט". התדמית שנדבקה לו בעקבות ה"כמעט" הזה, היא של אחד שתמיד מגיע לבאר ולא שותה ממנה. שתמיד משהו קורה לו ברגע האחרון. שמעון פרס של ההיאבקות. הנמשל של מי הבאר בעולם ההיאבקות היה אליפות העולם.

ואולי זה המקום לענות על אחת השאלות הנפוצות ששואלים אנשים שהענף זר להם: אם הכול מבוים, למה זה כל כך חשוב להיות האלוף? אז בואו נסביר את זה ככה. אם נשווה את ההיאבקות להצגה, האלוף הוא השחקן הראשי. הוא מרוויח יותר כסף, הוא זה שהולך לכל תכניות האירוח, הוא זה שמקבל מהבוסים את הגב, את התמיכה ואת האמונה שעליו הם סומכים ואיתו הם רוצים לרוץ הלאה. מי לא רוצה לקבל את כל זה?

ה-WWF היה מקום שבו לוגר היה אמור לנער סוף סוף את תדמית הצ'וקר הנצחי, ועוד לא ב-NWA, אלא בארגון גדול יותר ונוצץ יותר. לאחר כמה חודשים בהם, בעקבות הגבלות חוזיות, השתייך ל-WBF, ליגת הבודיבילדינג של וינס מקמהון (כן, לוינס הייתה ליגת בודיבילדינג, כן, זה היה כישלון מפואר ולא, אין לנו זמן להיכנס לזה כרגע), הוא ערך את הופעת הבכורה שלו ב-WWF ברויאל ראמבל 1993 בתור "הנרקיסיסט" לקס לוגר, דמות שכשמה כן היא – שחצנית, יהירה ומאוהבת בעצמה, שכל כניסה שלה לזירה מלווה בחמש דוגמניות שמחזיקות מראה. הנרקיסיסט הרי צריך להסתכל על עצמו לפחות פעם בדקה.

היו כמה בעיות עם דמות ה"נרקיסיסט". קודם כל, קשה באמת להתבלט כדמות "רעה". ה"טובים" מוכרים יותר מרצ'נדייז, וכפועל יוצא גם נוטים להיות דמויות יותר ראשיות. שנית, הדמויות ה"רעות" שכן התבלטו לאורך השנים, נשאו איתן משהו ייחודי – מאנדרטייקר, דרך דה רוק ועד ברוק לסנר – אתה צריך לחדש כדי לרגש. בודי בילדר שמנשק לעצמו את שרירי הקיבורת? את זה ראו אוהדי היאבקות עשרות פעמים לאורך השנים. שלישית, ואולי הכי חשוב – "הנרקיסיסט" לקס לוגר לא יכול היה להיות דמות ראשית, כי הדמות הראשית הייתה האלק הוגן.

הוגן אמנם חזר ל-WWF חודש לאחר הופעת הבכורה של לוגר, אבל נראה היה ש"תסמונת פלייר" חוזרת על עצמה. פשוט לא היה מקום בצמרת. תוסיפו לכך את העובדה שברט הארט החזיק את חגורת האליפות עוד מ-1992 ושה"רע" הראשי היה יוקוזונה, שהוצג כאלוף סומו יפני (משהו ייחודי, אמרנו?), ללוגר היה קשה למצוא את עצמו, וכך מהבטחה גדולה של כוכב ענק שמגיע מהארגון המתחרה, התוצאה הייתה "עוד מתאבק". לוגר נאבק קצת עם מיסטר פרפקט ברסלמניה והודח ברבע גמר מלך הזירה, לא משהו לכתוב עליו הביתה.

ואז המזל שלו החל להשתנות. אחד אחרי השני, הכוכבים החלו להסתדר עבור לוגר. ראשית, הוגן עזב. הבנה הדדית של שני הצדדים שעידן "האלקמניה" ב-WWF מיצה את עצמו לאחר עשור גרמו לכוכב הגדול בתולדות הארגון לעזוב ליפן, ובהמשך גם ל-WCW עצמה. יוקוזונה "הרע" היה צריך "טוב" חדש כיריב, ועבור חובב הגופות הגדולות מקמהון, ברט הארט השחון פשוט לא היה מרשים מספיק. נוצר צורך באיש גדול פיזית, כריזמטי, שיוכל לשאת את דגל המאבק האמריקאי כנגד הפולש היפני. והאיש הזה היה ממש מתחת לאף של הבוס, הוא רק היה צריך להזיז הצידה את הדוגמניות והמראות.

השלב הבא בפרויקט היה ה"לקס אקספרס" – אוטובוס מיוחד שלוגר נסע בו ברחבי ארה"ב כדי "לגייס תומכים" בדרך לקרב אליפות נגד היפני. בפועל, מדובר היה בעוד צעד חכם של מכונת היח"צ המשומנת של מקמהון לבסס את דמותו של הכוכב החדש שלו. לא עוד נרקיסיסט, כי אם הדוד סם על סטרואידים (לכאורה). עבודת השטח נשאה פירות, והילדים שאגו את שמו בקול רם יותר עם כל שבוע שעבר, גם הבובות והפוסטרים החלו למכור והחיוך של וינס מקמהון רק הלך וגדל. הצעד הטבעי הבא היה אותו קרב אליפות מול יוקוזונה, באירוע הגדול של הקיץ – סאמר סלאם 1993.

האויב של ה"טוב" הוא ה"טוב מאוד", והאויב של בעלים של ארגון היאבקות הוא חמדנות. וינס מקמהון החליט לדחות את הקץ עוד קצת, עם מחשבה שעל הנייר נשמעה נכונה – לקרב בסאמר סלאם ייתנו תוצאה מעורפלת, במטרה לקבוע קרב חוזר לאירוע הגדול באמת – רסלמניה 10.

כך, הבמה תהיה גדולה עוד יותר והקתרזיס עוד יותר עוצמתי. חשוב מכך - הבובות והפוסטרים ימשיכו להימכר עוד כמה חודשים. למרות התנגדות של כמה מסגניו של מקמהון, הפור נפל, ובסאמר סלאם לוגר ניצח, אך לא בריתוק, אלא רק מכיוון שיוקוזונה לא הצליח לחזור לזירה. התוצאה של הקרב – לוגר המנצח, יוקוזונה עדיין האלוף. התוצאה של התוצאה – בן לילה לוגר חזר להיות איש ה"כמעט".

תזמון הוא דבר קריטי בעולם ההיאבקות. כשהצופים רוצים משהו – אתה צריך לתת להם את זה ואתה צריך לתת להם את זה מהר. גם כי מחר הם ירצו משהו אחר, ואתה רוצה למקסם רווחים, וגם כי בענף מבוים שבו ניצחונות מאותתים לקהל את מי הם צריכים לעודד, כל הפסד עלול להוות פגיעה אנושה בתדמית ובמוניטין של המתאבקים שלך. לדוגמה, אם הוא ניסה לטפח גיבור אמריקאי במשך קיץ שלם, וברגע האמת לוגר לא הצליח לזכות באליפות, הוא עשוי להפוך ממושא להערצה לסמל הלוזריות. תשאלו את לוגר.

ההדרדרות הייתה מהירה. תוך חודש הילדים כבר הפסיקו להריע לו, והמרצ'נדייז הפסיקו להימכר. מקמהון וכותבי התסריטים ניסו לעשות הכול כדי לגרום לקהל להתאהב בלוגר מחדש, אבל כלום לא עבד. בסוף 1993 נערך סקר בין צופי תכניות ה-WWF לגבי המתאבק האהוב בארגון.

ברט הארט זכה במקום הראשון, לוגר הגיע רק שני. כאן ניתן היה להפסיק את ההשוואות לשמעון פרס, כי פרס לפחות ניצח בסקרים. הדרך לרסלמניה 10 השתנתה באופן דרסטי, וכדי לצאת מהסבך שהארגון נכנס אליו, הוחלט שלראשונה בהיסטוריה, את הרויאל ראמבל המסורתי ינצחו שני מתאבקים – לוגר והארט. ברסלמניה עצמה השניים פגשו את יוקוזונה בשני קרבות נפרדים, ובעוד לוגר הפסיד בפסילה, בקול ענות חלושה ולקול צרצרים מהקהל, הארט זכה באליפות וקיבל את המנדט לקחת את הארגון קדימה ולפתוח רשמית את עידן פוסט-הוגן.

המשך הדרך של לוגר התאפיינה בהליכה מדחי לדחי, הוא צוות מעט עם הבריטיש בולדוג, התאבק פה ושם מול טטנקות וIRSים, עד שב-1995 עשה את מה שבזמן אמת נראתה כהחלטה גאונית, ובדיעבד הייתה אולי הטעות הגדולה בקריירה שלו. החוזה שלו ב-WWF הסתיים, ובעיצומו של מו"מ מול מקמהון, ה-WCW התקשרו. זה כבר לא היה הארגון הרעוע שהוא עזב שלוש שנים קודם, אלא אימפריה שנבנתה על הכסף של טד טרנר.

WCW עשתה הכול כדי לצבור יתרון על ה-WWF ולגרום למהפך בעולם ההיאבקות, וגניבתו של לוגר הייתה אחד המהלכים הגאוניים של תחילת המלחמה בין הארגונים בשנות התשעים, שלימים תכונה "מלחמות יום שני", על שם קרבות הרייטינג בין שתי תכניות הדגל המתחרות – "רו" של WWF מול "נייטרו" של WCW.

כשלוגר הופיע בנייטרו, זו הייתה חתיכת הפתעה. וכשאני אומר הפתעה, אני מתכוון לכך שלילה קודם הוא עוד התאבק עבור ה-WWF, כשמקמהון עצמו מאמין שזה רק עניין של זמן עד שהוא מחתים אותו על חוזה חדש.

ייתכן וניצחון של WCW במלחמה היה הופך את לוגר לכוכב הרבה יותר גדול. אולי אותה תדמית לוזרית הייתה נמחקת עם השנים, והוא היה הופך לאחד האייקונים הגדולים של ארגון ההיאבקות הגדול בארה"ב. אולי. אבל במציאות, ה-WWF ניצח במלחמה וקנה את WCW במחיר מביך ב-2001, לאחר שהארגון המתחרה ירד מנכסיו.
מקמהון, אחד שלא שוכח בגידות, מעולם לא סלח ללוגר על אותה הפתעה לא נעימה באוגוסט 95. מאיש ה"כמעט" של ה-NWA, לאיש ה"כמעט" של ה-WWF, לאיש ש"כמעט" הימר על הסוס הנכון במלחמת הארגונים, נדמה שמה שלוגר באמת היה צריך לעשות לאורך כל השנים האלה הוא לבדוק את המזוזות בבית. או לפחות למצוא יועצים יותר טובים.

אז נועם משנתון 89 של גן "דקל", אם אתה קורא את זה. כנראה צדקת. לוגר אכן הצליח להרים את יוקוזונה, ואכן נבנה כאיש חזק וגדול מהחיים, אבל לא כולם אהבו אותו, ואין אשם אחד – פעם זה היה ריק פלייר שלא הסכים לחלוק את הבמה, פעם זה היה וינס מקמהון והחמדנות שלו, לפעמים זה גם היה לוגר עצמו. אבל השורה התחתונה היא שבאותה תחפושת בפורים 1994 אמנם הייתה חליפת שרירים ואמנם היו בגדים בצבעי דגל ארה"ב, אבל היא חסרה את האלמנט הכי חשוב לכוכב היאבקות גדול באמת – חגורת אליפות.