קובר ושב: האגדה סביב אנדרטייקר

עם גימיק מוגזם, יכולת אתלטית משוגעת והמון שואו. מארק "קלוואי" אנדרטייקר הוא ההיאבקות במיטבה. "מאחורי החבלים" עם הסיפור על הולדת האגדה, הפעולות מאחורי הקלעים, המנגינה הבלתי נשכחת והמיתוס שחי ובועט עד היום. קבלו את הצד שלא הכרתם

ניר קפלן
ניר קפלן  27.03.20 - 18:08
(getty)
(getty)

תגיות: WWEאנדרטייקר

תחילת כתבה

קיימת מחלוקת נצחית בקרב אנשי התקשורת האלקטרונית לגבי טוקבקים. האסכולה הראשונה גורסת כי עדיף שלא לקרוא אותם בכלל, מסיבות שונות שלא ניכנס אליהן כעת. השנייה מאמינה שקריאה של טוקבקים, לפחות הנקיים שבהם, מאפשרת להביט בטקסט מפרספקטיבה נוספת. אני שייך לאסכולה השנייה, במיוחד בכל הנוגע לטור הזה, כי לכתוב על היאבקות בפלטפורמה מרכזית כמו אתר ערוץ הספורט זה לא דבר מובן מאליו. לשמחתי, הטוקבקים חושפים בפניי עד כמה יש קהל לרסלינג בישראל. להפתעתי, בערך חצי מהטוקבקים עוסקים באותו מתאבק, ללא קשר לנושא הטור עצמו.

"אני אישית יותר אהבתי את אנדרטייקר"

"מה עם הקברן??"

"המתאבק הגדול בתולדות ההיאבקות הבידורית הוא בכלל אנדרטייקר"

אז כן, הצעד הטבעי הוא לכתוב טור על אנדרטייקר. עד כה נמנעתי מכך, כי הרגשתי שאין כאן באמת סיפור. מה שיש פה זה פשוט איש די מוכשר שקיבל את הגימיק הנכון בזמן הנכון ועשה איתו את הפעולות הנכונות. השבוע סוף סוף ירד לי האסימון ואמרתי לעצמי: ״קפלן יא דביל (כן, אני קורא לעצמי קפלן) - זה בדיוק הסיפור!״, וזה סיפור ענק.

מארק קלוואי נולד כילד רגיל למשפחה טקסנית רגילה בשנת 1965, שנה רגילה למדי. הוא למד בתיכון רגיל, עבר לקולג' רגיל ונשר מהלימודים כעבור שנה, כי הוא החליט שהוא רוצה להיות מתאבק. אז הוא עשה את המסלול הרגיל מארגון קטן ומקומי, דרך ארגון קצת יותר גדול ועד ה-NWA, שם הוא קיבל גימיק די רגיל של מתאבק קשוח ומרושע, עד שהחוזה הסטנדרטי שלו הסתיים בשנת 1990. ואז הוא עבר ל-WWF.

הגרסאות לגבי הולדתו של "הקברן" מרובות וסותרות, אז נלך עם הכיפית שבהן: קאלוויי הצטלם לסרט Suburban Commando, אסון קולנועי בכיכובו של האלק הוגן, ומישהו על הסט זרק שהוא נראה כמו קברן קריפי מסרטים של פעם. הרעיון התגלגל מפה לאוזן, ובנובמבר 1990, מארק קאלוויי הפך באופן רשמי לאנדרטייקר. הרגע שבו הוא יצא לזירה עם החליפה השחורה, הכובע והכפפות, היה הרגע שבו החלק הרגיל בחייו הסתיים.

ברמקולים של האולם נשמעה מוסיקת הרקוויאם המוכרת, שתלווה את אנדרטייקר בשלושת העשורים הקרובים, ולא נשמע שום דבר אחר. כי כולם שתקו. הם היו בהלם. אוהדי ההיאבקות, שכבר התרגלו לראות מפלצות, נינג'ות וענקים פראיים, לא ידעו איך לאכול את 208 הס"מ המלחיצים שהתקדמו לעבר הזירה. אם תרצו, רמז מטרים לייחודיות של אנדרטייקר, להיותו תופעה יוצאת דופן בתעשייה שמתבססת כולה על תופעות יוצאות דופן.

ככל שהחודשים עברו, התופעה רק הלכה והתחזקה, צברה יותר ויותר פופולאריות. צופים קנו כרטיס רק כדי לחוות את האווירה האפלה שהייתה משתלטת על הזירה עת היה מכניס קורבן נוסף לשק גופות, מגלגל את עיניו לאחור וחוזר באיטיות אל מאחורי הקלעים. גם אם רצית, גם אם ניסית, אי אפשר היה להתעלם מאנדרטייקר.

ואז, במהירות כמעט חסרת תקדים, הוחלט לקחת את שובר הקופות הזה וללכת איתו על כל הקופה.

ב-27 בנובמבר 1991, שנה ו-4 ימים לאחר הופעת הבכורה שלו, אנדרטייקר ניצח את הבלתי מנוצח. לא היו עוררין על כוחו של האלק הוגן ב-WWF, הן מאחורי הקלעים והן על המסך. ובכל זאת, מקבלי ההחלטות קבעו שהאדם שהפסיד פעם ביובל בערך, יפסיד לאנדרטייקר. בגיל 26 וחצי (אתם קולטים שהוא היה בן 26 וחצי?) הפך הקברן המסתורי לאלוף העולם הצעיר בתולדות הארגון. הדמות האפלה והמפחידה הזאת הצליחה לגבור על האייקון האמריקאי ששבר שיאי פופולאריות בשנות ה-80. הפסקול – הגונג והאורגן והרקוויאם – היה מוכר, למעט סאונד לא צפוי אחד. הקהל. הוא הריע.

אז הנה לפניכם רמז נוסף לעתיד לבוא. שנה קודם הם לא ידעו איך להגיב לו, ב-1991 הם היו בעדו. משהו הפך את המפלצת המסתורית הזאת למושא פופולאריות מפתיע. הוגן אמנם זכה חזרה באליפות זמן קצר מאוחר יותר, אבל הפור נפל לגבי הטוויסט הבא בקריירה של אנדרטייקר – לא עוד מפלצת מרשעת שקוברת גיבורים, אלא חביב קהל שימכור מרצ'נדייז וישתלט על ה"רעים".

וכך, כנגד כל הסיכויים, אנדרטייקר בילה את השנים הבאות כפייס, "גיבור", דמות "טובה". הוא ניצח את יוקוזונה ואת ג'איינט גונזאלס, הוא הצטלם עם מעריצים ועטה את צבעי הדגל האמריקאי על הגלימה שלו. הוא הצליח למצוא את האיזון שמעט מתאבקים הצליחו למצוא – להישאר מספיק נגיש כדי לתדלק את מכונת הדפסת הכסף של ה-WWF, אבל מספיק מרוחק כדי לשמור על תדמית המסתורין. היו שהשוו אותו לאנדרה הענק האגדי – אטרקציה מיוחדת שקונים עבורה כרטיס. וככל שהשנים חלפו, האטרקציה רק הלכה והשתכללה, ומכונת הכסף לא הפסיקה להדפיס לרגע.

באופן טבעי, הפופולאריות וההצלחה שלו על המסך הפכה אותו לאוטוריטה מאחורי הקלעים. כמו שחקן כדורגל שזוכה להערכת חבריו ככל שהוא מוכיח את יכולותיו והצלחותיו, כך אנדרטייקר הפך למנהיג בחדר ההלבשה. כשהיו להם טענות למעסיק, כשעלה צורך ב"בורר" בסכסוך בין שני מתאבקים וכשמתאבק צעיר וחוצפן היה צריך לקבל מסר שיעמיד אותו במקום, אנדרטייקר היה האיש. מספרים שכשהיית נכנס לחדר הלבשה של מתאבקי WWF, כמעט יכולת לזהות את "כיסא המלך".

וזה אולי הזמן לנפץ עוד אשליית ילדות. ליד כיסא המלך הזה ישבו חבריו הטובים של אנדרטייקר. כמה מהשמות אולי יפתיעו אתכם – קראש הרשע, פאפא שנגו המוזר וגם יוקוזונה בכבודו ובעצמו. הם היו מבלים ביחד, נוסעים ביחד מעיר לעיר ואפילו קראו לעצמם בשם – הBone Street Krew, BSK. כדי לקבל רעיון על המקום שנתן אנדרטייקר לחבורה הזאת בחייו, מספיק להביט בבטנו – הוא קעקע את שמה כדי להזכיר לעצמו מיהם חבריו האמיתיים בעולם ההיאבקות.

עם השנים אנדרטייקר התקשה יותר ויותר לשחזר את האתלטיות והסיבולת שהוא הפגין בתחילת שנות ה-90. הפציעות התחילו להיערם, שנים של קפיצות ונחיתות הפכו את המפרקים שלו לפריכים יותר ויותר. הוא אמנם עדיין חתום על כמה מהקרבות שנחשבים לטובים בהיסטוריה (אם לא ראיתם את הקרב נגד שון מייקלס מרסלמניה, כאילו לא ראיתם קרב היאבקות מימיכם), אבל בניסיונות נואשים לא לעצור את אותה מכונת הדפסת הכסף, הוא עורך קאמבק אחר קאמבק, וכשהסנסציה הצעירה בת ה-25 הופכת לגבר מזדקן בן 55, זה לא תמיד נעים לצפייה.

אז למה הקאמבקים האלה ממשיכים להתרחש? כי באופן מוזר, הניסיונות הנואשים עובדים. המכונה ממשיכה להדפיס כסף. גם אם בזירה זה כבר לא אותו דבר, ולא קרוב אפילו, אנדרטייקר עדיין מסוגל להוציא מדי פעם את המהלך האחד הזה שישאיר אותך עם פה פעור. גם אם שמעת את הרקוויאם ההוא כבר מאות פעמים, השיערות על היד עדיין יסמרו קצת כשתשמע אותו שוב. גם אם כבר ראית הכול בעולם ההיאבקות, כשהאורות כבים והלהבות עולות, אתה עדיין מהופנט.

ואולי זה בעצם הסיפור, זה בעצם סוד ההצלחה האמיתי של הדמות. היא מורכבת מגימיק מוגזם, מיכולת אתלטית משוגעת ובעיקר משואו – המון שואו. מארק "קלוואי" אנדרטייקר הוא ההיאבקות במיטבה. ואם אתם אוהבים היאבקות, אתם בהכרח אוהבים אותו.

לא מסכימים? טקבקו.