אז אנדרטייקר פרש. לכאורה זה סיפור, אבל זה גם לא באמת סיפור. כולם פורשים בסוף, גם בענפי הספורט, גם בענפי הבידור וגם בענף ההיאבקות המקצוענית, אותו שילוב קרקסי בין השניים. יותר מזה, כשמתאבק פורש מרצונו, וכשזה כדי לעשות לביתו ולא כדי להילחם בזירה של מעלה לאחר התקף לב או מנת יתר, אתה אומר תודה וממשיך הלאה. אבל לא אנדרטייקר. אנדרטייקר זה משהו אחר.
הסבר די משכנע לייחודיות הזאת שמעתי מחבר: ״עד עכשיו תמיד הייתה לך את התקווה הקטנה הזאת בלב שהוא פתאום יגיע. כל רגע נתון היה יכול פתאום להיקטע בחושך וגונג. עכשיו כבר אין את התקווה הזאת וכבר לא תהיה את הצמרמורת הזאת.״ אנדרטייקר תמיד היה ההתפתחות הכיפית הבאה בעלילה, כל עלילה. הטוויסט שכאילו מיצה את עצמו, אבל איכשהו תמיד קיווית שהוא יבוא. אגב, להסבר ה״חושך והגונג״ יש עוד רובד חשוב. עוד מעט נגיע אליו.
אבל יש הרבה יותר באנדרטייקר מאשר אלמנט ההפתעה. במשך 30 שנה (30!) האיש והדמות היו חלק בלתי נפרד מתכני ה-WWE. מספיק לציין שהוא התאבק נגד האלק הוגן, אולטימט וורייר, ברט הארט, שון מייקלס, דה רוק, ג׳ון סינה ורומן ריינס. זה משהו כמו ארבעה דורות במונחים של רסלינג. ובשלב מאוד מוקדם בקריירה הוא גם נהיה ״רף המדידה״. אם נכנסת לזירה נגד אנדרטייקר, קיבלת גושפנקה מהבוסים שאתה שייך לליגה של הגדולים. אם הוא גם זרק עליך מילה טובה לבוסים אחרי הקרב, העתיד הפך לוורוד הרבה יותר.
זה אולי המקום להבהיר שהטור הזה לא יכלול סקירה של הקריירה שלו, מפאת חוסר מקום וגם קצת מפאת חוסר רלוונטיות. כי האמת היא שהיו לא מעט מתאבקים שהיו להם קרבות גדולים יותר, עלילות אפיות יותר וקריירות רווחיות יותר. אפילו ההישג שהכי מזוהה עם אנדרטייקר, רצף הניצחונות ברסלמניה (0:21), נקטע גם הוא בשלב מסוים. אבל היופי בענף שלנו הוא שהוא לא בנוי מנתונים, כי הרי הישגים ספורטיביים אמיתיים אין. אוהדי ההיאבקות חיים מזיכרונות ומרגעים, ואנדרטייקר סיפק אינספור. ספר לי מה אתה זוכר מאנדרטייקר, ואספר לך בן כמה אתה.
לצורך העניין, אם אתם קוראים את הטור הזה, כנראה שאתם, כמוני, ילדי ניינטיז. בשבילנו אנדרטייקר זה קרבות ארון המתים נגד יוקוזונה, זה שהוא עלה בו השמימה וזה שצ׳אק נוריס השתתף בו. אנדרטייקר זה אותו קרב תחת כיפת השמיים בסיזרס פאלאס נגד ג׳איינט גונזלס וזה אנדרטייקר הטוב עם הכפפות הסגולות נגד אנדרטייקר הרע עם הכפפות האפורות . אז הנה לכם עוד שכבה של דקירה בלב. כשגיבורי הילדות שלנו מחליטים שהם מבוגרים מדי עבור השיט הזה, אנחנו מבינים שגם בציר הזמן שלנו חלפו כמה שנים (אבל אנחנו עדיין לא מבוגרים מדי עבור השיט הזה, כן?)
לכל אחד מאיתנו היה את התקופה בחיים בה אנדרטייקר נגע בנו (WWE)
עצם הדרך שבה ההודעה נמסרה גם היא הולמת את מעמדו של האיש. עבדכם הנאמן כבר כתב טיוטה מכובדת שתסכם את ״המסע האחרון״, הסדרה הדוקומנטרית אודות שנותיו המאוחרות של הקברן האגדי. ואז פתאום, בסוף הפרק האחרון, הוא זורק את הפצצה: ״אין לי יותר מה להשיג. עכשיו זה זמנם של החבר׳ה הצעירים". לא קרב פרישה בומבסטי, לא נאום מלא פאתוס בזירה. סדרה דוקומנטרית, מונולוג למצלמה, לחלוחית בעין. הפרישה הזאת היא הרבה יותר מארק קלוואי האיש מאשר אנדרטייקר הדמות. כאילו אומר לנו: ״תתרגלו, המעבר הושלם.״
אז את הטור ההוא אני עוד אשכתב, כי זו באמת הייתה אחלה סדרה, והיא ראויה להתייחסות כשלעצמה, אבל בכל זאת משפט על ״המסע האחרון״: מדובר בפרויקט חסר תקדים - מעולם לא זכה מתאבק, מעוטר ככל שיהיה, לסאגה בת חמישה פרקים, כשהודעת הפרישה שלו מגיעה כקליימקס הגדול. אם תרצו, ההישג האחרון של אנדרטייקר, המחמאה האחרונה שהוא קיבל ממקבלי ההחלטות היא האפשרות לדהור לעבר השקיעה בדרכו שלו.
כל זה כמובן, בהנחה שהוא לא יחליט לעשות פניית פרסה ופשוט להתאבק עוד פעם. כי זוכרים את נאום ה״חושך והגונג״? הוא נאמר במקור ב-2017, לאחר הפעם הקודמת שבה אנדרטייקר פרש. אז זה אמנם נאמר בפחות רשמיות ויותר ברמיזה, אבל כולם הבינו שלכך הכוונה. גם הפעם, למרות שזה נראה יותר רציני, אי אפשר באמת לדעת. זה טיבן של פרישות בהיאבקות. תמיד יש את אפשרות ה״אולי בכל זאת עוד קרב״. בכל מקרה, אם זה באמת הסוף, זו הייתה דרך מדהימה לתלות את המגפיים. אם לא, נקווה שהפרישה הבאה של אנדרטייקר תהיה מוצלחת לא פחות.
סוף הסיפור? בכלל לא בטוח. אנדרטייקר (WWE)