הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

מכת אנגליה: כשסאמרסלאם הגיע לוומבלי

מול קהל שיא, הגיבור המקומי שכח מה צריך לעשות בקרב. זה נגמר בקלאסיקה

ניר קפלן
ניר קפלן  30.04.22 - 10:40

תגיות: WWF

גדלתי בניינטיז. זו ככל הנראה הסיבה שאני בכלל כותב את הטורים האלה, ושיש לי תחושה חמה כזאת בבטן רק מהיזכרות בשמות כמו ברט הארט ובריטיש בולדוג. זה נקרא נוסטלגיה. ולנו ילדי הניינטיז יש את סמלי הניינטיז שלנו – פוגים ופאוור ריינג'רס והקומדי סטור, ולנו ילדי הניינטיז שגם אוהבים ספורט יש עוד כמה סמלי ניינטיז משלנו – חסכו את הטוקבקים כבר מעתה, כי אני לא אטען ש-WWF זה ספורט, אבל אין מה לעשות – לילד שצפה בערוץ הספורט לא היה הבדל בין שון מייקלס לאריק קאנטונה. זה גיבור ילדות וזה גיבור ילדות. ולכן, אם הייתם אומרים לי אז שה-WWF ערכו את אחד מאירועי הדגל שלהם בוומבלי, הייתי מתפלץ ודורש מכם להישבע במיכל ינאי.

אבל זה אכן קרה. בקיץ 1992, שרשרת נדירה של אירועים ונסיבות גרמה לכך שההחלטה המתבקשת הייתה לערוך את אירוע ה"סאמרסלאם" המסורתי באצטדיון הכדורגל המיתולוגי בבירת אנגליה. אבל בואו ניישר קו לגבי זה כבר עכשיו – מדובר היה יותר בכורח מאשר ברצון. באפריל אותה שנה, הכוכב הגדול של ה-WWF בשמונה השנים החולפות, האלק הוגן, עזב כדי לרדוף אחרי חלומו להיות כוכב קולנוע (זוכרים את "אומנת עם שרירים"?), ה-FBI פתח בחקירה לגבי שימוש פרוע בסטרואידים של הכוכבים שנשארו, וה-WWF פשוט לא מצאו את הכוכב הגדול (או הקטן) הבא. וכשאתה לא מוצא את הכוכב הבא, אין מי שימכור כרטיסים, וכשאין מי שימכור כרטיסים, אתה מאבד כסף. והרבה.

אבל איפה בכל זאת מכרו כרטיסים? מחוץ לארה"ב. זוכרים שדיברנו על הפער בין תור הזהב של ה-WWF בארץ לבין הכישלון העסקי במגרש הביתי? אז דין חיפה כדין מדריד, דין חולון כדין פריז ודין יד אליהו כדין וומבלי. הסיורים באירופה ובמזה"ת הפכו לדבר שבשגרה עבור ה-WWF, וההגעה של סאמרסלאם לוומבלי הייתה נקודת קיצון של אותה תופעה. כשהאלטרנטיבה הסבירה היחידה באמריקה הייתה הקפיטל סנטר במרילנד, אולם כדורסל של 19,000 מקומות, היה ברור לוינס מקמהון ולסגניו שהעברה היסטורית של האירוע לאירופה אמנם תהיה קשה לוגיסטית וטלוויזיונית, אבל תהיה שווה כמות כרטיסים גדולה פי 4, ורווח גדול בהתאם.

והלוגיסטיקה אכן הייתה קשה – לראשונה, אירוע WWF בסדר גודל כזה לא שודר בשידור חי בארה"ב, אלא באיחור של יומיים. בנוסף, בניגוד למשחקי כדורגל, בהיאבקות גשם לא הופך את המשטח ליותר מהיר, הוא הופך אותו ליותר מסוכן. אבל הכסף הפוטנציאלי דיבר. במבטא בריטי, אמנם, אבל דיבר. בסופו של דבר האירוע אכן היה הצלחה – השמיים היו בהירים, ולא פחות מ-80,355 צופים נכנסו לאצטדיון, שיא סאמרסלאם שמחזיק עד היום, כמו גם שיא WWE לאירוע שאינו רסלמניה. ועם כל הכבוד לכוכבים החדשים שהיו אמורים לרשת את הוגן – לברט הארט ולשון מייקלס, לאנדרטייקר ולמאצ'ו מן רנדי סאבאג' – אותם 80,000 באו לראות מישהו אחר, שנולד לא רחוק משם.

דייבי בוי סמית' גדל בעיירה גולבורן הממוקמת 22 ק"מ מערבית למנצ'סטר. הוא החל להתאבק כבר בגיל 15 בארגונים קטנים בממלכה עד שצד את עינו של מארגן קרבות היאבקות מקנדה בשם סטו הארט (כן, אבא של, נגיע לזה). שם הוא הכיר את ה"דיינמייט קיד" תומאס בילינגטון. הם הפכו לאחד הצמדים המלהיבים בביזנס, הופיעו ברחבי העולם ובסופו של דבר הגיעו עד ל-WWF, שם הפופולאריות שלהם הגיעה לשיא. קראו להם "הבריטיש בולדוגס". כשסמית' חזר ל-WWF בשנת 1990, זה כבר היה כמתאבק יחידים. אבל על שם כזה הוא לא רצה לוותר. וכך נולד הבריטיש בולדוג.

מעניין להסתכל על התקופה הזאת בקריירה של סמית', כי הוא היה סוג של קדימון לאיך שה-WWF כולה תיראה זמן קצר מאוחר יותר – בארה"ב הוא היה עוד מתאבק אהוב, אחד מיני רבים, אבל בכל פעם שהארגון הגיע לאירופה, ובפרט לבריטניה, התגובות עוררו השוואות להופעות של הביטלס. אלו כמובן היו השוואות מוגזמות, מאוד. בכל זאת, WWF. אבל על כך שמדובר היה באטרקציה הכי פופולארית שיש לארגון להציע ביבשת הישנה לא היה עוררין. כך שכשהחלו ההכנות לאירוע הדגל של ה-WWF בממלכה, לא היה עוררין גם לגבי מי צריך להיות בקרב המרכזי. והאמת שגם זהות היריב הייתה די ברורה מאליה. בכל זאת, גיסו של סמית' היה האלוף הבין-יבשתי.

זוכרים את סטו הארט? אז כן, הוא אבא של ברט הארט. אבל הוא גם אבא של דיאנה הארט. היא וסמית' הכירו כשהתחיל להתאבק אצל אביה, מהר מאוד האהבה פרחה וב-1984 השניים התחתנו. לקראת הקרב בין אחיה לבעלה (ובמהלך מאוד לא אופייני של ה-WWF של הניינטיז, הקנאי לתסריט ולהצגה), השדרים והמתאבקים עצמם התייחסו על המסך לקשר המשפחתי בין סמית' להארט. במהלך מחושב ובדיעבד גם די חכם,  הפיקנטריה של המורכבות מהמשפחתית היא זאת שהייתה חסרה כדי להוסיף פלפל לקרב שעל פניו הפגיש בין שני "פייסים" (אהובי הקהל), עוד מהלך מאוד לא שגרתי של אותה תקופה. מה שכן, כשהתאבקת נגד בריטיש בולדוג בבריטניה, הקהל לא באמת אהב אותך. גם אם היית ברט הארט.

וזה חתיכת "גם". נזכיר, אנחנו ביום שאחרי האלק הוגן, ומבין המתאבקים שנותרו באזור, הארט הוא אחד המועמדים הבכירים לרשת אותו כפרנצ'ייז פלייר, כפנים של החברה, ובסופו של דבר גם כאלוף ה-WWF. לפניו בתור היו רק מאצ'ו מן רנדי סאבאג' (שסבל מבעיות אישיות לאחר גירושיו) ואולטימט וורייר (שסבל מזה שהוא היה בן-אדם דפוק), ונראה היה שמדובר במקרה קלאסי של אלוף בין-יבשתי שרק מתכונן לחגורה החשובה באמת.

לכאורה כל הכוכבים היו במקום, תרתי משמע. וורייר וסאבאג' התאבקו על החגורה במסגרת אותו אירוע, והקושי הפיזי של שניהם להתנייד ולספק קרב ראוי היה ניכר. אבל מקבלי ההחלטות ידעו שכמה דקות מאוחר יותר ברט יתאבק עם בולדוג, יפסיד לו את החגורה מול הקהל הביתי, ייצור רגע feel-good שכזה ויתפנה לקרבות גדולים באמת ולחגורות גדולות באמת. אתם יכולים להוסיף לכך את העובדה שהארט וסמית' הכירו האחד את השני מצוין עוד מהימים שחלקו זירה בקנדה, ולא הייתה אמורה להיות סיבה לכך שהאירוע יהיה פחות ממושלם. כלומר, אלא אם כן אחד המתאבקים שוכח לחלוטין את התכנון שהשניים הכינו לקרב.

זה אולי הזמן לספר שכמו לא מעט מתאבקים באותה תקופה, התהילה לא עשתה טוב לבולדוג. הוא נאלץ לצמצם בסטרואידים, אך את מקומם תפסה כמות משככי כאבים (ובהמשך גם קוקאין) שגרמה לו להיות נוכח-נפקד רוב הזמן. לרוע מזלו, רוב הזמן כלל גם את אותה חצי שעה בוומבלי, את מה שלמעשה היה הקרב הגדול בקריירה שלו. לימים, הארט סיפר שהמילים הראשונות שבולדוג אמר לו עם תחילת הקרב הן: "נדפקתי". כשהוא ממשיך לתאר את הקרב, הארט ממש מספר איך אמר לגיסו בכל רגע נתון מה המהלך הבא ומה ההבעה שהוא צריך לעטות על פניו. סמית' גם לא היה יכול להיות שותף טוב ברמה הפיזית – ברט היה צריך להרים אותו ללא עזרה, לא עניין פשוט כשיריבך שוקל 120 ק"ג.

איכשהו, יצאה להם קלאסיקה. קרב הגיסים בוומבלי נחשב לאחד הגדולים בתולדות סאמרסלאם, ויש מי שאומר שגם לאחד הגדולים בתולדות הענף. הדרמה והאווירה עשו את שלהן, והקרב שהארט תכנן (די לבד, לדבריו) יצא לפועל כמעט אחד לאחד. כל הפנטזיות שהיו למקמהון לקראת האירוע, התממשו – הקהל נהר, הכסף נכנס, הקרב המרכזי סיפק את הסחורה מעל ומעבר לכל הציפיות, והסיום הקיטשי שבו הגיבור המקומי הביא את החגורה הנכספת למולדת, והתאחד עם גיסו בחיבוק נרגש רגע אחרי, התנהל באופן מושלם. לערב אחד, לקיץ אחד, שוב הכול הלך נכון ב-WWF.

אבל איך כתב יוסי בנאי ז"ל? "וכמו תמיד בסתיו, אני נפרד בצער מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו". חקירת הסטרואידים לא נעלמה, ואף התחזקה, מה שגרם לחלוקת סגל המתאבקים לשלושה – היו כאלה שמרגע שמאסת השריר שלהם הצטמצמה, כבר לא היוו סחורה חמה, ועזבו זמן קצר מאוחר יותר, והיו כאלה שפשוט לא הסכימו להפסיק להשתמש והעדיפו לעזוב לחברה אחרת. לא ברור לאיזו משתי הקבוצות בולדוג שייך, אבל העובדות הן שבאוקטובר הוא כבר הפסיד את האליפות הבין-יבשתית לשון מייקלס, ושזמן קצר מאוחר יותר הוא עזב.

למזלו של ברט הארט, הוא היה חלק מהקבוצה השלישית – הוא מראש לא הסתמך על מבנה גוף גדול מהחיים, אלא על זריזות ויכולת בניית קרבות מוצלחת, ואותן שתי יכולות שהצילו את הקרב המרכזי של סאמרסלאם 1992 גם היוו כרטיס הביקור שלו בדרך לזכייה באליפות העולם בנובמבר. לצערו, לצער מקמהון ולצער כל מי שגזר קופון מה-WWF באותן שנים, זה לא סייע לארגון להיות רווחי שנים רבות קדימה. למעשה, אפקט הפרפר של האיסור על סטרואידים כמעט הוביל את ה-WWF לפשיטת רגל רק שנים בודדות אחרי אירוע השיא בוומבלי. אבל לפחות היה להם את אירוע השיא הזה. אחרי הכול, תמיד נוכל להיזכר בלונדון..לליל קיץ אחד ב-1992, הייאוש באמת היה שם יותר נוח.