אחד המונחים הכי שגורים בכל הנוגע להיאבקות, וליתר דיוק לצפייה בה, היא "השהיית חוסר האמונה". כלומר, כשאתה אדם בוגר שצופה בענף ספורט מבוים, אתה צריך להיכנס לסטייט אוף מיינד תמים משהו. החלק בך שמודע לכך שהקרבות הם מבוימים, שהסכסוכים מוגזמים, שמדובר בשחקנים שרגע אחרי שהם עוזבים את הזירה הופכים להיות אנשים מהשורה, מונח בצד, כי רק כך אפשר ליהנות. אצל רובנו אכן מדובר בהשהייה. כשהמסך יורד, אתה שוב אדם תבוני שמבין שמדובר בהצגה. אם זה לא קורה, סימן שיש בעיה. כשזה לא קרה ב-17 ביולי 1988, הרוצח של ברוזר ברודי ניצל מהרשעה.
אנשים האמינו שברוזר ברודי הוא באמת פסיכופת חייתי שנהנה להכות את יריביו עד זוב דם. אפשר לייחס את זה לתקופה בה התאבק, שנות ה-70 וה-80, ואפשר לייחס את זה גם אליו – הגודל, המראה, ההתמסרות הטוטאלית לדמות – כשאיש המשפחה מפנסילבניה, פרנק גודיש, פיזר את שיערו ועטה על עצמו את מגפי הפרווה, הוא לא רק שיחק את ברוזר ברודי, נראה שהוא היה ברוזר ברודי. זה מה שהפך אותו לכוכב כל כך גדול, זה מה שהפך את סיפור מותו לכה שערורייתי ושנוי במחלוקת.
בליל קיץ חם ולח בסן חואן, פורטו ריקו, ברודי התאבק במסגרת אירוע של ה-WWC, ארגון מקומי שנודע בקרבות האלימים שהוא סיפק, הן בזירה והן מאחורי הקלעים. הארגון היה בבעלותו של מתאבק אגדי מקומי בשם קרלוס קולון, שיחד עם מתאבק נוסף בשם חוזה גונזלס, עטו שני כובעים – הם היו הכוכבים והם היו התסריטאים. הם קבעו מי ינצח, מי יפסיד, מי יזכה לתהילה, וכפועל יוצא גם מי יזכה לכסף. אתם יכולים לתאר לעצמכם שכששני הכובעים האלה התאחדו, קולון וגונזלס יצאו עם לא מעט פזוס.
אתם גם יכולים לתאר לעצמכם שכשכוכב כמו ברודי הגיע לאזור, השניים נתקלו בדילמה – מצד אחד, כמו תמיד, הם רצו לקדם את עצמם. מצד שני, הם לא באמת יכולים היו להציג קרבות בהם כוכב כמו ברודי מצטייר כנמושה מולם. מה שהפך את המצב לעוד יותר מורכב, כמו רוב הפעמים בהיאבקות, הוא כסף. ברודי החליט להשקיע כמות נכבדה מהכסף הנכבד עוד יותר שהוא הרוויח בהשקעה בארגון היאבקות. הוא ראה איך הקהל בפורטו ריקו נוהר ואת פוטנציאל הגדילה, והוא החליט שזה המקום. הפעם ברודי ירד לסן חואן לא רק כמתאבק, אלא כבעל מאה, שנחוש להפוך לבעל דעה. ובעלי הדעה הקיימים לא אהבו את זה.
לא נלאה אתכם ביותר מדי פרטים, אבל רק נציין שלמתיחות בין ברודי לבין קולון וגונזלס היו רבדים רבים נוספים. השניים פיגרו בתשלומים שהיו חייבים לברודי על הופעות קודמות שלו בארגון, הקרבות בין ברודי לגונזלס התאפיינו לא פעם באלימות שחרגה מהאלימות המבוימת והמוסכמת מראש וגונזלס, שחלם לרשת את קולון בתור הכוכב הגדול של הארגון ושל האי, ראה את ברודי מאפיל עליו בפופולאריות. במילים אחרות, ברודי הפך לבעיה גדולה עבורם. ובאותו ליל קיץ הם החליטו לטפל בה.
העדויות מספרות על ערב מתוח במיוחד בחדר ההלבשה. זה אולי הזמן לציין שרוב העדויות מגיעות מאמריקאי נוסף שהתאבק עם ברודי, בחור בשם טוני אטלס, שמספר שהוא ישב וצייר, כפי שנהג לעשות לפני קרבות. ברודי ניגש אליו עם צילום של בנו וביקש ממנו שיצייר אותו. בעודם מדברים, קרא גונזלס לברודי, כביכול על מנת לתכנן את הקרב ביניהם שעתיד היה להתקיים בהמשך הערב. כמה דקות מאוחר יותר נשמעה שאגה מפיו של ברודי, שונה בתכלית מהשאגות שאפיינו את הדמות שלו בזירה. זו הייתה שאגה של כאב ופחד, רגעים ספורים לאחר שגונזלס דקר אותו בבטנו עם סכין.
אטלס מספר שהוא מיהר למשוך את ברודי מחוץ לחדר, ושהמילים הראשונות שחברו אמר לו לאחר הדקירה היו: "אל תיתן להם לפגוע בי". המילה "להם" מהדהדת בראשו של אטלס עד היום. גונזלס אמנם אחז בסכין, אבל ברודי ידע שמאחורי הדקירה שלו עומד גם קולון. חבריו של ברודי לחדר ההלבשה ידעו על המתיחות בינו לבין הקודקודים הפורטו-ריקנים, ולכן גם לא הופתעו כשכל המתאבקים המקומיים סיפרו לשוטרים את אותו סיפור שקרי: ברודי נדקר ע"י צופה משולהב שלקח יותר מדי ברצינות את ההצגה. למעשה, רק אטלס הסכים לספר את מה שראה. השוטרים נדהמו ושאלו אותו: "האינוויידר דקר את ברודי?". האינוויידר היה שם הבמה של גונזלס, ברודי היה שם הבמה של גודיש. אטלס התחיל להבין שהשוטרים לא ידעו להפריד בין ההצגה למציאות, ושהם התייחסו לאירוע כאל הסתעפות טראגית של הסכסוך בין השניים בזירה.
לאטלס לא באמת היה זמן להרהר בהשהיית חוסר האמונה של אנשי משטרת פורטו ריקו. זמן קצר לאחר ששוחח איתם, אחד המתאבקים הגניב לו את התיק אל מחוץ לחדר ההלבשה ואמר לו שכדאי לו להיעלם, כי קולון וגונזלס מחפשים אותו. "הם יודעים שדיברת", אמר לו. אטלס הסתובב על חוף הים המקומי כל אותו לילה, שאר המתאבקים האמריקאיים חזרו למלון עד יעבור זעם והמתאבקים המקומיים כמובן לא רצו להפגין חוסר אמון בבוסים. כך יצא שפרנק "ברוזר ברודי" גודיש הלך לעולמו לבד בבית החולים בעיר זרה, כשהדבר הכי דומה לקרוב משפחה שהיה לצדו היה אותו תצלום של בנו שהוא רצה להגיש לאטלס, ונשאר בידו את הרגע האחרון בחייו.
בזמן שאשתו של גודיש הגיעה לפורטו ריקו לזהות את גופתו, החקירה הייתה בעיצומה. אחד אחרי השני נכנסו המתאבקים לתחנת המשטרה ומסרו את גרסתם. אטלס שוב הבין עד כמה גדולה הקנוניה כשהחוקרים אמרו לו שהוא היחיד שמוכן לספר שגונזלס הוא זה שביצע את הרצח. לפני שחזר לביתו, ביקשו ממנו השוטרים להשאיר את פרטיו, על מנת שיוכל למסור את הגרסה גם מעל דוכן העדים. אטלס נתן את כתובתו בשמחה ונאמר לו שייצרו איתו קשר בקרוב.
עד היום לא יצרו עם אטלס קשר. מתאבק אמריקאי נוסף שנכח באירוע סיפר שהוא זומן לעדות 10 ימים לאחר שניתן פסק הדין. למרבה הצער, בפורטו ריקו הכרעות דין מתקבלות באמצעות חבר מושבעים, ולמרבה הצער, מתברר שלחבר המושבעים, בדומה לשוטרים שהגיעו מיד לאחר הרצח, היה קשה להפריד בין דמויות המתאבקים לבין החיים האמיתיים. חוזה גונזלס זוכה מטעמי הגנה עצמית. התקשורת בפורטו-ריקו סיקרה את המשפט לא כרצח שנבע מסכסוך עסקי בין חוזה גונזלס לפרנק גודיש, אלא כאירוע ביזארי שבו הגיבור המקומי "האינוויידר" נאלץ לדקור את הפסיכופת החייתי ברוזר ברודי, מכיוון שזו הייתה הדרך היחידה שלו להינצל. מבחינת הכתבים המקומיים, לא היה הבדל בין הקרבות ביניהם בזירה לבין האירוע הזה שהתרחש מאחורי הקלעים. גם אם בתום האירוע הזה, אדם אמיתי קיפח את חייו והותיר את אשתו אלמנה ואת בנו יתום.
ברוזר ברודי היה נחשב לאגדה גם אלמלא מותו הטראגי. הוא נחשב לאחת הדמויות המפחידות והאכזריות שידעה התעשייה, פחד ואכזריות שמכרו מאות אלפי כרטיסים בכל רחבי העולם. פחד ואכזריות שגרמו לחבר מושבעים מבולבל אחד לקבל הכרעת דין מעוותת אחת ולרוצח אחד בשם חוזה גונזלס להסתובב חופשי גם בשנת 2022. גונזלס עדיין קורא לעצמו ״האינוויידר״, ובאופן מבעית, הוא מתפרנס בין השאר מהופעות בימי הולדת של ילדים קטנים, שבניגוד לאותו חבר מושבעים, יודעים להפריד בין מציאות לבדיה.