עוד קיסם למדורה: השדים של רייזר רמון

סוד אפל כמעט הוביל להתאבדות של אגדת ה-WWF. זה סיפורו

ניר קפלן
ניר קפלן  31.08.19 - 11:15

תגיות: WWE

תחילת כתבה

איכשהו כולם זוכרים את רייזור רמון. קרב הסולם נגד שון מייקלס, ההפסד המפתיע ל-123 קיד והקיסם. הו, הקיסם. כשאתה כזו פצצה של כריזמה, גם פעולה פשוטה כמו הטחת חתיכת עץ למצלמה יכולה להספיק כדי להפוך אותך לבלתי נשכח, גם עשרים שנים מאוחר יותר. מיטיבי הלכת זוכרים גם את הכינוי שלו - The Bad Guy. “הבחור הרע” הם קראו לו. ולא היה להם מושג כמה מטען הכינוי הזה נושא.

סקוט הול הגיע ל-WWF בגיל 34 כפוטנציאל עצום. הוא עשה את המסלול הנהוג באותה תקופה שכלל ארגון היאבקות קטן בפלורידה, ארגון גדול יותר בצורת ה-AWA וקדנציה קצרה ב-WCW, הארגון השני בגודלו בארה"ב. שם הוא גם הכיר שני אנשים שלימים יצילו את חייו - קווין נאש ("דיזל", בשבילכם) ו״דיימונד״ דאלאס פייג׳. שם גם סיגל לעצמו הול את המניירות שיהפכו אותו לכוכב - השיער השחור המשוח לאחור, חתך הדיבור האיטי והיהיר וכן, גם את הקיסם. אבל משהו היה חסר, ואת המשהו הזה הוא מצא בפגישה עם וינס מקמהון.

כשמתאבק חדש פוגש את הבעלים של ה-WWF, אחד הדברים הראשונים שמחליטים עליהם הוא הגימיק, אותה דמות שהמתאבק ישחק. לאחר סיעור מוחין שכלל בין השאר גימיק של חייל (שהרי לאביו של הול הייתה קריירה צבאית), הזכיר הול כלאחר יד שהוא עושה חיקוי טוב של אל פאצ׳ינו ב״פני צלקת״. כעבור דקה של מונולוג במבטא קובני כבד, ״רייזור רמון״ נולד.

הוא היה פרפורמר מעולה, הוא נראה כמו מיליון דולר והקהל אכל את זה עם כפית. הדמות המקורית אמנם הייתה של ״רע״, אבל הוא היה פופולארי מדי. כמעט בלית ברירה, אותו הפסד זכור ל-123 קיד עורר אמפתיה והפך אותו ל״טוב״, חביב הקהל. ואז הטיל נסק באמת. הכסף הגדול, התהילה, הסיפוק המקצועי - לסקוט הול היה הכול. אבל גם היה לו סוד אפל.

עוד לפני שהוא היה רייזור רמון, עוד לפני שהוא בכלל דרך בזירת היאבקות, הול עבד כמאבטח במועדון חשפנות. כבחור צעיר וחזק עם חלומות גדולים וכיסים ריקים, זו הייתה בחירה תעסוקתית הגיונית למדי. הסיפור הסתבך כשהוא החל לצאת עם אחת מעובדות המקום, שלרוע המזל הייתה גם נשואה למנהל המועדון.

ב-15 בינואר 1983 אותו מנהל החליט לשים סוף לקשר בין אשתו להול, והוא החליט לעשות את זה באמצעות אקדח. בין השניים התפתחה קטטה, וכדור שנפלט הרג את המנהל במקום. לאחר משפט ארוך, הול זוכה מכל האישומים ושוחרר לחופשי. הוא אמנם יצא ללא עונש וללא שריטה, אבל עם צלקת נפשית שתרדוף אותו שנים מאוחר יותר.

קופצים 13 שנים קדימה, חזרה ל-WWF. השנה היא כבר 1996 ועולם ההיאבקות משתנה. טד טרנר משקיע מיליונים במטרה להפוך את WCW היריבה לאימפריה. כדי להשלים את המהפך, הוא פונה להול ולחברו הטוב קווין נאש. אם נצטט סרט מפורסם אחר של פאצ׳ינו, הם קיבלו הצעה שאי אפשר לסרב לה. והם הסכימו.

אם ב-WWF הוא עשה כסף גדול, ב-WCW הול כבר הרוויח סכומים דמיוניים. בחברת הענק של טרנר, הכול התנהל אחרת, בצורה עסקית יותר. לאחר שהיה רגיל להיות מוקף בחברים, הוא לפתע היה מוקף בעורכי דין ופקידים בכירים. הם דאגו שהכול יהיה מסודר עבור סקוט הול המתאבק, אבל הם לא דאגו מספיק לסקוט הול האדם.

אורח החיים של מתאבק כולל אינספור פיתויים. אתה נוסע מעיר לעיר, בחורות מהממות מחכות לך בסוף כל מופע, כל בעל מועדון נותן לך כל מה שאתה רוצה, וכל מה שמפריד בינך לבין התמכרות כזו או אחרת הוא החוסן המנטלי שלך, חוסן מנטלי שלהול לא היה. ״הרגשתי שאני עובד על כולם", הוא יעיד על עצמו שנים מאוחר יותר, ״הרגשתי שהם חושבים שאני אדם טוב, אבל אני לא אדם טוב. הרי הרגתי מישהו".

תחילה היו אלה הבחורות, לאחר מכן הגיעו גירושים מכוערים ואז האלכוהול והכדורים. הול נכנס לסחרור של הרס עצמי, ואף אחד ב-WCW לא עצר אותו. מכיוון שהוא הצליח לשמר יכולת סבירה בזירה, כנראה שלאף אחד ב-WCW לא באמת היה אינטרס.

לאחר ש-WCW קרסה ב-2001, הול חזר לזרועותיהם של מקמהון וה-WWF, אבל זה כבר היה עולם אחר לגמרי. הול קוטלג כעריק וכבוגד בתוך הזירה, והפך לשבר כלי מחוצה לה. זה היה כישלון ידוע מראש, וכעבור חודשים ספורים, רוויים בהפרות משמעת חמורות, הוא שוחרר מחוזהו. ואז הגיעה הקריסה האמיתית.

"ההיאבקות היא כל מה שהיה לי באותו זמן", סיפר הול בראיון, ״ואז לקחו לי גם את זה.״ מעצר רדף מעצר, ניסיון גמילה כושל רדף ניסוי גמילה כושל. על מנת להרוויח את העלות של בקבוק הוודקה הבא, הוא הופיע באירועי היאבקות מקומיים, לרוב כשהוא תחת השפעה של חומר כלשהו. מי שאיכשהו הצליח לשמור את הראש של הול מעל המים היה קווין נאש, שביקר בבית חברו מדי פעם, בעיקר כדי לוודא הוא עדיין בחיים. אבל את מנת היתר ההיא גם נאש לא הצליח לעצור.

לאחר כמה ימים של חוסר ודאות ודילוגים בין העולם הזה לעולם הבא, הול איכשהו יצא מזה, אבל מבחינתו הוא הגיע לשפל המדרגה. הוא רכש אקדח ויצר קשר עם עוד חבר מעברו, אותו 123 קיד, או שון וולטמן בשמו האמיתי. פעם הם הדהימו ביחד את העולם, ב-2011 וולטמן שמע מהול את המילים: ״אני הולך לשים לזה סוף, שון. אני הולך להתאבד".

ודאי כבר שמתם לב בשלב הזה לאחווה הייחודית שמאפיינת את עולם ההיאבקות. כשאתה רוכש חברים, אתה בעצם רוכש בני משפחה. ולאחר שוולטמן ונאש ניסו להציל את חברם וכשלו, ״דיימונד״ דאלאס פייג׳ נכנס לתמונה. לאחר הפרישה פייג׳ המציא את עצמו מחדש כגורו של יוגה ואורח חיים בריא. כך הציל את חייו של מתאבק אחר, ג׳ייק ״הנחש״ רוברטס, וכך הוא התכוון להציל את חייו של סקוט הול.

בשיחת טלפון שכולה צביטה אחת ארוכה בלב, פייג׳ הזמין את הול אליו הביתה לתכנית גמילה. ״אני חייב את זה״, ענה לו הול", אני עומד למות". בעודף משקל חולני ועל כיסא גלגלים, הגיע הול בן ה-52 לביתו של פייג׳. אך בפניו עמד מכשול אחד נוסף - עצם הירך שלו.

שני עשורים של היאבקות, בתוספת אורח החיים ועודף המשקל, שחקו את העצם לחלוטין. ללא כסף וללא ביטוח, ניתוח החלפה לא היה אופציה ריאלית. פייג׳ החליט לעשות מעשה ולבקש מהציבור 80,000 דולר במסגרת פרויקט מימון המונים. לאחר חודש גויסו 109,000 דולר, שפתרו גם את בעיית הירך של הול וגם את הבעיה העמוקה יותר - ההערכה העצמית שלו.

לרייזור רמון היה משפט קבוע: ״זה לא משנה כמה פעמים אתה נופל, אלא כמה פעמים אתה קם חזרה". לאחר חודשים ארוכים של שיקום, התפכחות ומעל הכול טיפול פסיכולוגי, הול קם חזרה. הוא הבין, לדבריו, שהתמכרויות המרובות היו סימפטום. האפקט הנפשי המטלטל של אותה ירייה במועדון החשפנות ב-1983 – זו הייתה המחלה האמיתית. מהרגע שהאסימון הזה נפל, הול הלך והחלים - פיזית, נפשית וציבורית, בדרך לגרסה הנוכחית שלו – הבריאה ביותר שראינו מזה זמן רב.

למרבה הצער, אצל מתאבקים, אפילו יותר מאנשים "רגילים", התגברות על התמכרויות היא לעולם לא סופית. מי שטעם את המיטב שיש לשטן להציע תמיד עלול לחזור ולבקש מנה נוספת. אבל נכון לכתיבת שורות אלה, הול עדיין נקי, ובכל ראיון הוא מקפיד לומר שהוא מתכוון להישאר נקי. לאחר שנים רבות, נראה שרייזור רמון חזר לחייך. לפעמים, כשנחה עליו רוח, הוא אפילו שם את הקיסם חזרה בפה.