אצטדיון חדש, אווירה ישנה: חוויה מרגשת במטרופוליטנו

מההתרגשות של לפני והנסיעה המשותפת במטרו, דרך האווירה המטורפת במשחק ומשם לפסטיבל שאחרי. איך המעבר לאצטדיון החדש השפיע על האווירה המאפיינת את אוהדי אתלטיקו, והאם המטריפוליטנו החדש עונה על הציפיות? שיר יונגר נסעה, וחזרה כדי לספר

שיר יונגר
שיר יונגר  29.10.17 - 16:47
תחילת כתבה

שעתיים בדיוק לפני שריקת הפתיחה, ואני יוצאת מהדירה ששכרתי במרכז מדריד, בעזרת המטרו - הרכבת התחתית, לכיוון הוונדה מטרפוליטנו. בעוד בארץ ההגעה לאצטדיון מבוססת בעיקר על רכבים פרטיים, בבירת ספרד מערכת התחבורה הציבורית המתקדמת היא האופציה המועדפת. את שירת אוהדי אתלטיקו שליוותה את הדרך מהרכבת התחתית ועד לתחנה הסופית - "מטרופוליטנו סטדיום" לא ניתן היה לפספס. הלב פועם בחוזקה, ההתרגשות גוברת והנסיעה המשותפת בונה תחושה של שייכות ושותפות עוד מהרגע שיוצאים מהבית או המלון אל הרחוב.

כבר כשאני מטפסת במדרגות אל עבר היעד הנכסף, ברור לי: לא מדובר באווירה ששמורה למחזור פתיחה, למשחק מול ברצלונה, או לאצטדיון חדש - אצל הספרדים, המשחק הוא רק האירוע המרכזי כחלק מפסטיבל שנמשך שעות ארוכות, וכולל דוכני נקניקיות, פופקורן, מוזיקה חיה ומזכרות במחיר שווה לכל כיס, ובין כל הגירויים - אני הכי מתרגשת מהפסיפס האנושי. שני גברים הנראים כעברו את גיל ה-80, וכנראה פקדו במשך עשורים הויסנטה קלדרון, עליו השלום, מתרגשים כמו ילדים מהמתקן החדיש והנוצץ, ומנגד אני מבחינה באימהות צעירות המתהלכות עם ילדות קטנות ומחויכות. הוכחות חיות לכך שהספורט האהוב הוא הרבה מעבר למשחק של 90 דקות, המשוחק משבוע לשבוע. אין לו זמן וגיל, והוא חוויה תרבותית רחוקה שנות אור מהתדמית שלעיתים מיוחסת לו בארץ.

אני מגיעה לוונדה מטרופוליטנו כאוהדת ניטרלית, ובשנייה שרגלי דורכת באצטדיון – אני מתאהבת. אלו שתכננו אותו ללא ספק חשבו על הכל. בויסנטה קלדרון, הקודם של אתלטיקו, קבוצות שקשקו כשנכנסו בשעריו בזכות האווירה המחשמלת, ואם היה חשש שעם המעבר, הדציבלים ייפגעו – הוא התפוגג מיד. המעבר למתקן מודרני שיעזור לקולצ'ונרוס לעשות קפיצת מדרגה ארגונית, וישים את המועדון בטופ העולמי - לא בא על חשבון הטירוף ביציעים. ולהיפך, האקוסטיקה המשופרת רק מגבירה את העוצמות של האוהדים באדום-לבן, ובתוספת זוויות הראייה המושלמות, שבזכותן אין דבר כזה "מקום לא טוב" ביציעים, ואת המרווח בין מושב למושב, מקבלים את החבילה המושלמת.

המשחק מתחיל, והאווירה הלוהטת ביציעים מורגשת הרבה לפני שריקת הפתיחה של המשחק החם והטעון. רבבות אוהדים אוחזים בדגלי ספרד - כקונטרה למאבק הקטאלוני לעצמאות וכל זה הוא רק טיזר לרגע בו השחקנים עולים על לכר הדשא. האצטדיון כולו צבוע אדום, אין אחד שיושב בכיסא, שאגות של טירוף אופייני לאתלטים נשמעות מכל עבר, והן מתגברות כשכל אחד מהשחקנים האדומים-לבנים מניח רגלו במגרש, ורעש מחריש אוזניים נשמע כששחקני בארסה, היריבה, יצאו מהמנהרה. השיא מגיע בדקה ה-21, סאול מזעזע את השער של טר שטגן ומעלה את הקולצ'נרוס על לוח התוצאות, ובמקביל גם את מד הדציבלים לעוצמה מקסימלית שלא השאירה אף אוהד לשבת על הכיסא המרווח. גם בדקה ה-81, כשסוארס משווה את התוצאה בנגיחה שמהממת את השער של הביתיים - שירת האוהדים לא נפסקת.

בניגוד לעין הישראלית, שרגילה לראות אוהדים עושים דרכם החוצה כבר לקראת דקות הסיום - באצטדיון של אתלטיקו, החגיגה רק מתחילה, והקולצ'ונרוס לא זקוקים לניצחון בשביל לחגוג. עשרות אלפי אוהדים אדומים-לבנים ממשיכים לשיר ולא מראים כוונות לעזוב את המקום. ואם הפסטיבל שלפני המשחק, ברחבה שמחוץ לאצטדיון, היה מרשים, אז כעת – הוא הוכפל. במה עם מוזיקה והופעה חיה, שלל דוכני אוכל, ומזכרות מתחילת המשחק בחצי מחיר. עשרות אלפי אוהדים נרגשים שפשוט מסרבים ללכת הביתה ולא מוכנים לתת לחוויה הזאת להיגמר. גם כשעה אחרי שהמשחק כבר הסתיים - התורים בחנות האוהדים עמוסים באופן לא סביר, אותו פסיפס האנושי פשוט לא נגמר, והחוויה הזאת של "יום משחק" – המשיכה עד השעות הקטנות של הלילה והשאירה אחריה טעם מתוק של עוד.

לסיכום, אם היו בי חששות לפגיעה בטירוף המאפיין את אוהדי אתלטיקו, אחרי שביקרתי במשכנם החדש - הם התפוגגו. האצטדיון הוא ללא ספק הברקה ארכיטקטית, שתוכננה כולה למען העצמת הקסם של אוהדי הקבוצה, שיפור חווית הצפייה ותרמה למשחק האהוב של 90 הדקות להפוך לערב של תרבות. אין לי ספק שעוד אחזור.