ערב יום השואה 2026, ונראה כי שאלת הזהות היהודית והמאבק על הזכות שלנו לקיום נמצא בשיח יותר מתמיד. נכון לכתיבת שורות אלה, מדינת ישראל נמצאת בהפסקת אש שברירית ממלחמה מול מדינה ששמה לה למטרה להשמיד אותנו, וכאשר השיח האנטישמי בעולם בולט וחזק מתמיד מאז אירועי אוקטובר 2023. התגובה בישראל, באופן טבעי, היא חיבור ללאומיות ולפטריוטיות, ויש מעט מאוד מקומות שמספקים לנו את זה כמו הספורטאים שלנו מעבר לים.
כאנשי תקשורת, אנחנו יודעים עד כמה הקהל הישראלי מחפש את ההצלחה הזאת בחו"ל. הניצחון על הגויים, החלש נגד החזק, דוד נגד גוליית. אנחנו נאחזים בכל פיסת גאווה בה מעורב דגל המגן דוד, וניגון ההמנון מוציא מרובנו רגש שקשה להסביר. בעולם הזה, יש ספורטאי אחד שזורח מעל כולם, והפך לגיבור שלא דמיינו שיהיה לנו. דני אבדיה, הילד הישראלי שהגיע ל-NBA והפך בתוך מספר שחקנים לאחד הכדורסלנים הטובים בעולם. זאת לא הפרזה או הגזמה כמו שאנחנו כאן בתקשורת לפעמים חוטאים בה. אבדיה, שנולד בקיבוץ בית זרע, גדל בהרצליה ולמד את יסודות הכדורסל שלו במכבי ת"א, הוא אחד מ-20 השחקנים הטובים ביותר בליגת הכדורסל הטובה ביותר, אולי בעידן בו קיים הכי הרבה כישרון אי פעם. והוא עושה את כל זה כאשר הוא לא מסתיר לרגע את הישראליות שלו, את הגאווה שלו במדינה, ואת העובדה שהוא מייצג אותנו בכל לילה מחדש.
דאטה של שנאה - ערב האולסטאר כמקרה בוחן
זה היה הרגע שכל עולם הספורט הישראלי התגייס אליו במשך חודשים, הרגע שבו דני אבדיה רשם לדעת רבים את ההישג הגדול ביותר של ספורטאי ישראלי בספורט קבוצתי מאז ומעולם. משחק האולסטאר, גם אם ספג בשנים האחרונות לא מעט ביקורות, הוא עדיין תו תקן לכוכבות, שורה שהולכת איתך לאורך הקריירה כולה, ההוכחה שאתה אחד השחקנים הטובים בעולם. כאשר דני אבדיה שרך את נעליו באינטואיט דום, האולם החדשני של לוס אנג'לס קליפרס, ליד שחקנים כמו קייד קנינגהאם, דווין בוקר, אנתוני אדוארדס, קווין דוראנט, לברון ג'יימס וקוואי לנארד, "גיבורי העל" של עולם הכדורסל, הוא לא היה רק הנציג היחיד של פורטלנד טרייל בלייזרס במשחק הזה. יותר מכך, הוא היה הנציג של מיליוני ישראלים, ישראלים שחיים במלחמה בלתי נגמרת בשלוש השנים האחרונות ויהודים שחיים את האנטישמיות החדשה בשנים האחרונות, ויש מעט מאוד מקומות בהם האנטישמיות הזאת פורחת כמו ברשתות החברתיות.
בעוד שעל הפרקט דני נלחם על מקומו בין הגדולים, בזירה אחרת, התחולל קרב מסוג אחר לגמרי. זירת הרשתות החברתיות הפכה למגרש הביתי של השנאה. לפי נתוני חברת SCOOPER, המתמחה בניטור שיח, באותו ערב דני אבדיה לא היה רק שחקן כדורסל, הוא היה המטרה המטווחת ביותר ברשת. 43 אלף אזכורים תוך שעות ספורות, חצי מיליון אינטראקציות שרובן המכריע נצבע בצבעים עכורים של שנאה.
השיח סביב אבדיה לא עסק כפי שכבר הבנתם בצעד וחצי שלו, ביכולת הקליעה משלוש או בפיק אנד רול. הוא עסק בישראליות שלו, ביהדות שלו, בזכות הבסיסית שלו להיות מי שהוא. פעילים פרו-פלסטינים ומבקרים חריפים של ישראל פתחו במופע "Hatewatch" חסר תקדים. כל החטאת סל הפכה ל"הוכחה" שהוא לא ראוי להיות שם, כל מהלך הגנתי הפך לעילה לקללות. הקריאות לביטול השתתפותו ב-NBA והאיחולים לפציעות קשות לא היו ביקורת ספורטיבית, הן היו הד דיגיטלי שנשמע למרחוק והדהד מסרים אנטישמיים בוטים.
(Getty)
במרכז הסערה עמד רגע אחד, סימבולי מאין כמוהו. לברון ג'יימס, ה"מלך" של הליגה, נשאל על אבדיה והשיב בפשטות: "שמעתי רק דברים טובים על ישראל, אני מעוניין לבקר שם". המשפט הזה, שנאמר בטון כמעט אגבי, הצית שריפת ענק בפיד. הקהל הביקורתי לא סלח ללברון. הכינוי "LeZionist" הפך לוויראלי, והאכזבה מהכוכב הגדול בעולם הוטחה בו בעוצמה. כאן נחשפה האמת שאף אחד כבר לא באמת מנסה להסתיר. מי שמעז לא לשנוא את מדינת ישראל, מחוק מבחינת אותם מפיצי שנאה, ודני אבדיה בזכות ההצלחה שלו, הפך למטרה הכי קלה בעולם. זה לא עבר להם בגרון לראות את הציוני הזה, עם דגל ישראל על הגופייה, כאשר מולו במאי הקולנוע הנודע ספייק לי עם כאפייה. לפתע, זירת הבידור הגדולה ביותר בעולם הספורט הפכה לרגע לזירה שבה הישראלי והיהודי נלחם על זהותו, ואבדיה, כמו לא מעט יהודים גדולים אחרים בהיסטוריה, הבין שהדרך הכי טובה לנצח את השונאים היא פשוט להיות שם. לעבוד קשה, להופיע, לכבוש את הפסגות הכי גדולות, ואף פעם לא לשכוח מהיכן הגעת.
"לעולם לא עוד" גירסאת 2026
מדינת ישראל והעם היהודי כולו ירכינו ראש החל מהערב לזכר 6 המיליונים שנספו בשואה, אבל כשאנחנו מדברים על השואה, אנחנו תמיד מדברים גם על הגבורה, ניצחון הרוח של העם היהודי שבשנים האחרונות עומד למבחן יותר מתמיד. צריך להיות ברורים, דני אבדיה לא מתמודד עם מה שישראלים אחרים בני גילו מתמודדים בשנים האחרונות. עולם הספורט, קשה ומאתגר ככל שיהיה, הוא בוודאי מסוכן פחות ונעים הרבה יותר מרחובות עזה או לבנון בה ישראלים רבים בני גילו מסכנים את חייהם בכל יום מחדש. אבל בעולמנו הצר לעיתים של הספורט, הניצחון של אבדיה על השונאים הוא ניצחון הרוח היהודית והישראליות.
למרות חצי מיליון אינטראקציות של שנאה, הנתונים של SCOOPER הראו גם זווית אחרת: גאווה לאומית ישראלית מקיר לקיר. רבבות ישראלים ויהודים מרחבי העולם הציפו את הרשת בלבבות כחולים-לבנים. הם הבינו שדני הוא השגריר שלנו בתקופה הכי קשה שידעה המדינה. הוא מזכיר לעולם שישראל היא לא רק כותרות בחדשות, היא כישרון, היא נחישות, היא הישגיות. בעולם של נרטיבים, אי אפשר להפריז לרגע בחשיבות של זה.
דני אבדיה הוא התשובה המוחצת לכל מי שקיווה שנשתוק. הוא ההוכחה שבשנת 2026, היהודי כבר לא עומד חסר אונים מול המון מוסת. הוא נמצא בליגה הטובה בעולם, הוא מקבל את הכבוד מהשחקנים הטובים ביותר, והוא נושא את דגל ישראל לא כמשהו שצריך להסתיר, אלא כמשהו שמלווה אותו בכל מקום אליו הוא הולך.
לא מתנצל על מי שהוא
החוסן של אבדיה מול השנאה ברשתות לא צריך להפתיע אף אחד שעוקב אחריו בשנים האחרונות. הוא נשען על עמוד שדרה ערכי שהתעצב במציאות הישראלית המורכבת. מאז אותה שבת שחורה ב-7 באוקטובר, היא בולטת יותר מתמיד. בעולם שבו אפשר היה לחשוש מתרבות הביטול וכאשר השנאה לישראל חרגה לעיתים רבות מכל פרופורציה, דני אבדיה בחר פעם אחר פעם להזכיר מאיפה הוא בא עם שלל מחוות מרגשות.
הוא שירבט בכתב יד "עם ישראל חי" ומגן דוד וריגש כל בית בישראל. הוא הזכיר את החטופים ואת הכאב של משפחות הנרצחים, הוא מעלה פעם אחר פעם לחשבון האינסטגרם שלו סרטונים מחממי לב של ישראלים שטסים במיוחג לארצות הברית רק כדי לצפות בו, כשהם לרוב חמושים בדגלי הכחול-לבן והמגן דוד. הגאווה הישראלית של דני אינה מנומסת או מתנצלת, היא פטריוטיות, חמה ובאה מהלב. הוא זוכר את חיילי צה"ל ואת תושבי העוטף, הוא מתרגש כאשר הוא משחק בנבחרת ישראל, והוא בעיקר לא מתקפל ולא שוכח לרגע מהיכן הוא הגיע. עבורנו, זה שווה אפילו יותר מטריפל דאבל או מקום בפלייאוף.
“עם ישראל חי“ על הנעליים של אבדיה