"למה לי פוליטיקה עכשיו?", שאלו משינה עוד ב-1990, אך נדמה שאם תחליפו את "פוליטיקה" ב-"אירופה", תקבלו שאלה שמתאימה לאוהדי מכבי בימים אלו, ואולי אוהדי הכדורגל הישראלי בכלל.
לא לחינם יצאה הקבוצה במסע שכנוע, לא פחות, לאוהדיה לבוא ולמלא את בלומפילד לקראת המשחק החשוב בחמישי מול לאסק האוסטרית. גויסו לכך שחקניה הייצוגיים ביותר של הקבוצה, בראשות שרן ייני, כמובן, בוצעו ראיונות עומק עם שחקנים בכלי התקשורת השונים, והכל כדי להעיר את אוהדי הקבוצה מתרדמת החורף שנחה עליהם.
פתאום, נפל על אוהדי הכדורגל הישראלי מפעל שכולו טוב. הכסף מזכויות השידור כמעט זהה לליגה האירופית, ומשמעותי מאוד במונחים ישראלים, נקודות הדירוג זהות למפעל הבכיר יותר, וכך מתאפשר לקבוצות לצבור דירוג איכותי לשנים הבאות, כשהיריבות נעות בין נוחות לבין "עבירות", וזה שראינו בשנים האחרונות קבוצה ישראלית מעפילה לשמינית גמר של מפעל אירופי.
זו אמנם פריבילגיה, אבל מעטות החוויות כאוהד, שיותר כיפיות מנסיעה עם הקבוצה למשחק חוץ. תשאלו את אוהדי מכבי שכבשו את לונדון במשחק מול צ'לסי, את אוהדי חיפה שצבאו על פראג ממש לאחרונה, או אותי, שנסעתי למשחק של מכבי בפורטו בשלהי שנת 2015.
קשה להעביר את התחושה למי שלא חווה זאת, אבל להסתובב בעיר זרה שמלאה באוהדי הקבוצה שלך, לפגוש את אבי נמני בבר מקומי, להתראיין על גדות הנהר לאולפן ליגת האלופות, שיכורים מיין פורט, אצל נדב יעקב ושירלי בר דיין, ומעל הכל, הצעדה לפני המשחק יחד עם אלפי אוהדי מכבי, אלו חוויות שאקח איתי לכל החיים.
אין כמו אירופה (אלן שיבר)
אז למה כל כך קשה "למכור" לאוהדים את החוויה האירופית? למרות הנתונים האובייקטיבים והתחושות הסובייקטיביות, נראה שאוהד הכדורגל הישראלי שבוי "בתודעה כוזבת" (אין הרבה ביטויים שאני שונא כמו זה, אבל יש נקודה להעביר).
כל עם ישראל מתכנס בכל שבוע לראות את ליגת האלופות, בזמן שהליגה האירופית היא איזו סטייה של המכורים הקשים לדבר. הקונפרנס ליג? זה בכלל אינטרטוטו. מצד אחד, אנחנו רוצים לראות את הקבוצה שלנו בבמות הגדולות ביותר, באיזה אנפילד או בברנבאו, או לפחות ברמון סאנצ'ס פיחואן. מצד שני, לראות את הקבוצה שלך מושפלת שבוע אחרי שבוע, ולהזכר בפערי הרמות העצומים, זו לא חוויה נעימה לאף אחד. וגם שער זכות בפנדל שמנע השוואת השיא השלילי של חיפה באלופות לא המתיק את הגלולה המרה הזו. טוב, אולי ממש קצת.
סיבה נוספת לזלזול באירופה, היא גישת "הליגה היא הלחם והחמאה". אם תחפשו בגוגל את המשפט הזה, תמצאו עשרות כתבות, ממגוון ענפים, בכולם מתגלגלת בחופשיות הקלישאה הזו (באמת, בדקתי את זה). אך אם עד כה דיברנו על הזלזול של האוהדים באירופה, ניתן לראות שגם מכבי לא מייחסת לכך חשיבות מכרעת.
דוגמאות לכך ניתן לראות בשנתיים האחרונות. איביץ', שהצליח בענק בליגה, אך כשל באירופה שנתיים ברציפות, ייזכר כאחראי על אחת התקופות הדומיננטיות בהיסטוריה, לא רק של מכבי. בעוד שדוניס ופטריק, שהגיעו, כל אחד בתורו, להישגים יפים במסגרות אירופיות, גילו שהצלחה בין-יבשתית לא מבטיחה דבר כשאין הצלחה בליגה. כך, בזמן שדוניס ופטריק מלקקים את הפצעים מעזיבת מכבי, איביץ' עודנו החלום הרטוב של אוהדי הקבוצה, וכפי שהתברר לאחרונה, גם של ראשיה.
לא פחות חשוב מהנסיבות החיצוניות שתיארתי לעיל, יש את הגישה של המועדון. אולי לפני שפוצחים בקמפיין גוועלד להשבת הקהל האבוד למשחקי הקונפרנס, כדאי ליישב את הסתירה במסרים שיוצאים מהמועדון. מחד, מספרים, בצדק, על הרצון ליצור מסורת אירופאית, מתפארים בהיסטוריה אפשרית באירופה, ואפילו עושים טיזינג על "המשלוח מאירופה שבדרך", כדי לשווק פאצ'ים של הליגה האירופית (כן, זה באמת קרה, למי ששכח). מאידך, מבהירים, בצורה חד-משמעית, שהליגה נמצאת בעדיפות גבוהה עם פיטורים נוספים של מאמן שהצליח באירופה והביא תוצאות בינוניות, בואכה רעות, בליגה.
כמו בכל משחק, אהיה במקום הקבוע שלי בשער 8, כי אני אוהד שבוי. אבל, במצב הנוכחי, כשנראה שהמועדון טרם הצליח לבנות לעצמו את סדר העדיפויות, ניתן להבין את הקהל הרחב שמצביע ברגליים, ומתקשה להתלהב מהחוויה האירופית החדשה.
הכותב הינו אוהד של מכבי ת"א
הקהל יגיע בהמוניו? (אלן שיבר)