$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

רומן בן 40: כך נדב יעקבי התאהב ביורו

רגע לפני שאליפות אירופה של 2024 יוצאת לדרך, טיול ברחבי ההיסטוריה. מהטורניר הגדול של פלאטיני, דרך הטרגדיה של ואן באסטן ועד פול סקולס, לואיש פיגו ופרננדו טורס. נזכרים במשחקים הגדולים בתולדות הטורניר

נדב יעקבי
נדב יעקבי  14.06.24 - 19:20

תגיות: יורו 2024

ב-12 ביוני 1984 החל סיפור האהבה שלי עם היורו. הרבה לפני שמרבית הקוראים של הטור הזה בכלל נולדו, התיישבתי נרגש ביציעי העיתונות של הפארק דה פראנס בפאריז, במשחק הפתיחה של יורו 1984.

הייתי אז עיתונאי צעיר שזו הייתה הנסיעה הראשונה שלו לחו"ל לדווח על טורניר גדול, ולמען האמת לא כל כך ידעתי עד כמה היורו הוא גדול. אנחנו מדברים על עולם שעדיין אין בו אינטרנט או ערוצי ספורט. בעצם במדינת ישראל פועל אז רק ערוץ טלוויזיה אחד, שכמעט ולא משדר אירועים ספורטיביים, למעט המונדיאל והאולימפיאדה. כך שמרבית חובבי הכדורגל בישראל לא היו באמת מודעים ליורו ולמשמעות שלו.

וחוץ מזה היורו של שנות ה-80 לא היה דומה כלל למה שאנחנו מכירים היום. שיחקו בטורניר רק שמונה נבחרות, ולא 24, הוא נמשך שבועיים ולא חודש. ורק ארבע שנים לפני כן הוא בכלל הפך לטורניר של ממש. שכן כל חמש אליפויות אירופה הראשונות, מ-1960 עד 1976, היו בעצם "פיינל פור" – ארבע נבחרות שהתחילו וסיימו את ה"טורניר" בחמישה ימים.

האמת שההבנה שמדובר באירוע עצום החלה עוד לפני משחק הפתיחה של יורו 1984 בין צרפת לדנמרק, כאשר רחובות פאריז התמלאו בעשרות אלפי אוהדים דנים, לבושים בחולצות אדומות ולבנות שעליהן התנוססה הסיסמא: We are red, we are white, we are Danish Dynamite.

 


גם זה היה דבר חדש. מי שמע עד אז על כמויות כאלו של אוהדים שנוסעים למדינה אחרת כדי לעודד את הנבחרת שלהם? היום זה מחזה רגיל. בטח כאשר 200 אלף אוהדים סקוטים נמצאים או עושים את דרכם לגרמניה. אבל לפני 40 שנה? זה היה חדשני, זה היה מלהיב, זה היה מסעיר ומרגש.

יורו 1984 בצרפת היה הראשון מבין חמש אליפויות אירופה שבהן הייתי. וכל אחד מהם היה מיוחד בדרכו שלו. ביורו 1992 בשבדיה ראיתי את הסנסציה הגדולה של דנמרק וזכיתי לגוש ולראיין את פלה. ביורו 1996 באנגליה ראיתי את קארל פובורסקי מבקיע בוילה פארק את שער הניצחון האלמותי מול פורטוגל, וארבע שנים לאחר מכן ישבתי באצטדיון באיינדהובן וראיתי את המהפך האדיר של פורטוגל מול אנגליה.

פול סקולס וסטיב מקמנמן קבעו 0:2 לאנגליה אחרי 18 דקות, אבל אז הגיעו פיגו, ז`ואו פינטו ונונו גומש, הפכו את המשחק ופורטוגל ניצחה 2:3.

איך אפשר לשכוח את יורו 2008 ואת ההתרגשות הגדולה בגמר בוינה, כאשר פרננדו טורס הבקיע את שער הניצחון בגמר מול גרמניה. ומי העניק לספרדים את הגביע?

נכון, מישל פלאטיני, אז נשיא אופ"א, שאותו ראיתי 24 שנים לפני כן מבקיע את שער הניצחון של צרפת במשחק הראשון שלי, מול דנמרק. לזה קוראים סגירת מעגל. אפרופו פלאטיני, ביורו 1984 הוא הבקיע 9 שערים ב-5 משחקים. זה הישג מטורף שכמעט בוודאות לא ישוחזר לעולם, בשום טורניר כדורגל גדול. למעט משחק אחד (ה-0:5 מול בלגיה) ראיתי אז מהיציע את כל יתר משחקיה של צרפת – שניים בפאריז, אחד בסנט אטיין ואחד במארסיי – והייתי עד לגדולתו של פלאטיני. במון עיני ראיתי 6 מ-9 השערים שהוא הבקיע באותו יורו קסום.
זכיתי להיות נוכח במשחק הגדול ביותר בהיסטוריה של היורו ב-64 שנות קיומו. ואת זה לא אני אומר.

המגזין האנגלי המפורסם "2-4-4" דירג את 30 המשחקים הגדולים ביותר בהיסטוריה של אליפות אירופה. ומסתבר שהייתי נוכח בארבעה מהם.

במקום ה-26: דנמרק מנצחת את אלופת אירופה הולנד בדו קרב פנדלים בחצי גמר יורו 92, אחרי 2:2 בתום הארכה. ומי החמיץ את הפנדל היחיד של הולנד? דווקא מרקו ואן באסטן, אז השחקן הטוב בעולם.

במקום ה-15: דנמרק מנצחת בגמר יורו 92 בגטבורג את גרמניה 0:2 ורושמת את הסנסציה הגדולה ביותר בהיסטוריה של אליפות אירופה. ותסלח לנו יוון, שכן דנמרק אפילו לא הייתה אמורה  להשתתף בטורניר, והוזמנה ברגע האיחרון אחרי שיוגוסלביה הושעתה.

במקום ה-5: גרמניה מנצחת את טורקיה 2:3 בחצי גמר יורו 2008 בבאזל. הטורקים העפילו בדרך נס לחצי הגמר, עלו בהרכב חסר ולמרות זאת הובילו 0:1 והישוו ל-2:2 בדקה ה-86. וכאשר הכל היה מוכן להערכה הגיע פיליפ לאם שכבש שער ניצחון היסטרי בדקה ה-90.

במקום הראשון נמצא המשחק הגדול ביותר שראיתי וחוויתי בכל ימי חיי – והיו אלפים כאלו. חצי גמר יורו 1984 בסטאד ולודרום במארסיי. צרפת, שעד אז לא זכתה מעולם בתואר בינלאומי, הייתה בטוחה שתנצח את פורטוגל בקלות.

אבל המשחק הסתבך לה, פורטוגל כבר הובילה 1:2 ואז הגיח המגן האלמוני ז`אן פרנסואה דומרג שהישווה ל-2:2. המתח בהארכה היה מטורף והקהל הצרפתי – כולל זינדין זידאן בן ה-11 שהגיע עם אבא שלו למשחק – חשש מהנורא מכל, הפנדלים. שנתיים לפני כן אותם שחקנים הפסידו בחצי גמר המונדיאל לגרמניה, וזה ישב בראש של כל שחקן וכל אוהד.

ואז הגיע הרגע שלא אשכח לעולם. לואיס פרננדז הצעיר החל את המהלך ומסר לז`אן טיגאנה. הקשר דק הגזרה חדר לרחבה, עבר שני שחקני הגנה ושלח רוחב. ומי היה שם? פלאטיני כמובן. היה לו זמן לעצור את הכדור ואז לשלוח עם כל הלב וכל הנשמה לרשת.

את מה שקרה ביציעי הסטאד ולודרום באותו רגע לא אשכח לעולם. גם לא את החגיגות והזיקוקים לאורך כל הלילה בנמל הישן. אז פלא שאני מאוהב ביורו?