$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בדרגת כוכב: טורניר ההתגלות של ימאל

הילד של ספרד עושה היסטוריה, אבל האם הוא יעמוד במעמסה? המבחן מתחיל

אבישי סלע
אבישי סלע  10.07.24 - 13:28
(Getty)
(Getty)

תגיות: יורו 2024

לא ברור איך ייגמר היורו, בלילה שבין ראשון לשני. אבל כבר ברור שהיסטורית - זה היה טורניר של התגלות. לאמין ימאל הפך ביורו הזה משם נישתי של יודעי דבר ועכברי כדורגל - לשם שמוכר בכל בית. אמנם יש לו רק שער אחד ביורו, אבל את הרושם שהוא השאיר על כולנו - יהיה קשה מאוד למחוק.

ואין מה לעשות, זה גם נוגע לגיל. רק בעוד שלושה ימים, ימאל יחגוג יום הולדת 17. וכבר בגיל הזה, הוא הצליח לקבל מקום של קבע בהרכב ברצלונה, ולהפוך לכוכב של נבחרת ספרד. ויחד עם ההצלחה וההתפעלות, קשה שלא לחשוב - כמה רחוק הוא הגיע עד הגיל הזה.

כי כותב שורות אלה בגיל 17 היה רחוק מאוד מלכבוש שער ניצחון בחצי גמר יורו. בקושי ניצחתי במנג`ר. הדבר הכי מסעיר בחיים שלי היה התמיכה הלוהטת בנינט טייב בגמר "כוכב נולד" בניצנים (כן, היום זה נראה כמו קונצנזוס - אבל היה מאבק לא פשוט במחנה שירי מימון), והאתגרים בחיים בעיקר נגעו ליכולת לעבור מבחן מגן במתמטיקה (שלוש יחידות, מה לעשות).

ובגיל הזה, בעולם אחר, לאמין ימאל נוגע בשמיים. גם ברמה הסטטיסטית, ימאל משפיע לא מעט - שער אחד אמנם, אבל עוד שלושה בישולים מביאים מעורבות בארבעה שערים מתוך 13 בסך הכל. אבל בעיקר, ימאל משפיע מעבר למספרים - ברמת הזיכרון הקולקטיבי. אם ספרד תסיים את היורו הזה כאלופה (תרחיש סביר ביותר), עם כל הכבוד לאולמו ולרודרי ולאונאי סימון ודה לה פואנטה - זו קודם כל תהיה הזכייה של ימאל. הרגע שבו פרץ לתודעה.

ואנחנו זוכרים לא מעט "משחקי התגלות" - בדרך כלל, הם קורים בטורנירים בינלאומיים. קיליאן אמבפה, למשל, אמנם כיכב בעונת 2016/17 במדיה של מונאקו, אבל הרגע שבו הפך לשם דבר, קרה במונדיאל 2018 ברוסיה - עם אותו צמד נגד ארגנטינה וליאו מסי. גם מייקל אואן הפך מפוטנציאל לכוכב - בזכות השער המרהיב שלו במונדיאל 1998 נגד ארגנטינה (הוא, בניגוד לאמבפה, הפסיד).

יש משהו בבמה הזאת של הגביע העולמי או אליפות אירופה, שהוא הבמה המושלמת לפרוץ לתודעה. גם השער הפנטסטי שכבש ארדה גולר ביורו הזה נגד גיאורגיה, יוכל להיזכר בעתיד כרגע של תוחלת.


והוא ממחיש משהו יותר עמוק בכדורגל העולמי: הגיל שבו שחקנים פורצים לתודעה הולך ויורד. אם פעם לשחקן בן 20 עוד היו קוראים "ילד", היום במידה רבה גיל 20 הופך להיות שיא הקריירה. וזה לא רק קיים בליגה הצרפתית, ליגה שמסורתית נותנת את הבמה לשחקנים צעירים, אלא אפילו במועדונים הגדולים - ריאל מדריד נתנה צ`אנס לוויניסיוס כבר כשהיה בן 18, כנ"ל לרודריגו. ליונל מסי רשם את הופעת הבכורה שלו בברצלונה כשהיה בן 17 (אוקטובר 2004). אמבפה שיחק לראשונה במונאקו כשהיה, כמו ימאל, ימים ספורים לפני יום הולדת 17. כלומר, מדובר במגמה שמלווה אותנו לא מעט שנים.

יש בזה צדדים חיוביים, כמובן, אבל גם פחות: זו אשליה אופטית, שבמסגרתה משחקן בן 21 למשל, כבר מצופה להיות תכליתי ולהביא תוצאות (גם אם מדובר עדיין בשחקן מתפתח). אנחנו רואים את השחקנים האלה מגיל כ"כ צעיר, שאנחנו מתחילים לשים עליהם את הציפיות - כבר מההתחלה.

וזה יהיה האתגר הגדול של ימאל - אם בעונה שעברה עוד נתנו לו הנחה מסוימת, הרי שבעונה הבאה (בטח אם הוא יבוא אליה כאלוף אירופה), יהיו עליו הרבה יותר עיניים. שמירות יותר הדוקות, תשומת לב גבוהה ולחץ מצד התקשורת והקהל. ימאל נסע ליורו הזה בתור פוטנציאל - הוא יחזור לברצלונה בתור כוכב, על כל המשתמע מכך.

וזו תהיה המעמסה שהוא יצטרך לשאת איתו הלאה - מעמסה שלא פשוט להחזיק על הגב. יעידו קודמיו בברצלונה, שחקנים מוכשרים מאוד כמו ג`ובאני דוס סנטוס או אנסו פאטי, כאלה שהיו לא פחות מוכשרים, אבל לא עמדו ברף של הצללית ושמה "מסי הבא".

אבל עם כל הכבוד, את השאלה האם זו הצלחה מוקדמת - או מוקדמת מדי, נשאל כבר אחרי הטורניר. זו תהיה שאלה של היסטוריונים, של אלה שידברו על הטורניר הזה בעוד 10 ו-15 שנים. ובכל זאת, ייתכן שהסיפור של לאמין ימאל התחיל אמש במינכן. השער המטורף שכבש יהיה תמונת הפתיחה לסרט על חייו. עכשיו, נשאר רק לראות אם זה יהיה סרט הוליוודי מרגש - או עוד סרט דוקומנטרי של "עלייתו ונפילתו".

אבל בכל תסריט שיתממש, חייבים להודות: לסרט הזה יש אחלה סצנת פתיחה.