זה אולי יישמע מפתיע, אבל ג'ייקובן בראון תמיד מעיד על עצמו שהוא לא אוהב להתראיין. כן, השחקן שהוא אולי המצחיק ביותר בליגה, זה שלעולם לא יוותר על בדיחה טובה או להפריע לחבריו שנותנים ראיונות אחרי משחק, טוען שראיונות הן לא בדיוק כוס התה שלו. "כשאני רחוק מהמצלמה אני מרגיש חופשי יותר עם החברים שלי לקבוצה, בחדר ההלבשה, אבל כשהמצלמה נדלקת אני נהנה מהרגע. אני שונא להתראיין אבל כשמתחילים אני שוכח מכל זה".
אז בראון אכן שכח מהנטייה שלא לדבר, ובשיחה גלויית לב שיתף אותנו בבעיות השתייה בעונה שעברה, סיפר על ההוריקן שחיסל את חלום היורוליג, על החוב שהוא מרגיש שהוא צריך לסגור בירושלים, וגם על הצורך להיות שמח, מצחיק ומחויך.
"הייתי מופרע, עם גישה רעה"
הראיון הקצר שבראון העניק לניר קפלן מייד אחרי הניצחון ברבע גמר הגביע על מכבי ת"א, משחק שאותו בראון ניצח במו ידיו, בישר עד כמה כמוק השינוי שהוא עבר. "אחד הדברים ששיניתי באורח החיים שלי השפיע מאוד על עניין הפציעות שלי", הוא מרחיב, "בעונה שעברה כמעט בכל שבוע היה משהו אחר. פשוט רציתי להשתנות לטובה בשביל החברים שלי לקבוצה, בשביל עצמי, בשביל האוהדים בירושלים, אני מרגיש שאני חייב להם".
אמרת באותו ראיון שאתה היום אדם אחר. מה שינית?
"הייתי שותה הרבה (אלכוהול), והיה לזה מחיר על כל אורח החיים שלי. הייתי חייב להפסיק עם זה ולהבין מה באמת חשוב ולחזור להיות ג'ייקובן הישן והטוב, זה מהתיכון, מהקולג', ומהעונה הראשונה כמקצוען. אז רציתי לשנות את זה וזה היה הפוקוס שלי כל הקיץ".
בראון. שינה את אורח החיים (דני מרון)
אנחנו העיתונאים, ואוהדי ספורט, שופטים אתכם השחקנים רק על סמך מה שקורה במגרש. כבר התרגלת לזה? עד כמה קשה, למשל, להיות להיות רחוק מהילדים?
"אני משחק מעבר לים כבר 7 שנים, אז אתה כבר מתרגל לזה ומצד שני לא. אתה מבין למה אני מתכוון? בכל הזדמנות שיש לי אני מנסה להיות שם בשביל הילדים שלי, אני מתקשר אליהם הרבה, מנסה לעזור להם עם שיעורי בית, רק לראות את הפנים שלהם ולומר להם שאני אוהב אותם, זה עוזר לי המון, רק להיות מסוגל להתקשר אליהם או לקבל מהבן שלי הודעה שהוא אומר 'אבא, אני בסדר', זה עוזר המון. הבת הצעירה שלי לפעמים באה לבקר אותי ואני כבר לא יכול לחכות עד שהיא תגדל קצת".
הגעת לישראל אחרי עונות טובות ביוון ובטורקיה ובקיץ בכלל היית אמור לעלות רמה ליורוליג. אבל אז הוריקן הארווי היכה
"קיבלתי טלפון מהסוכן שלי שיש קבוצות יורוליג מעוניינות, ובמיוחד מילאנו. ההוריקן פגע, והיינו תקועים למשך 17 יום מתחת למים. מילאנו התקשרה ואמרה שהיא צריכה שאגיע תוך 8 ימים, אז נאלצתי להגיד להם שזה בלתי אפשרי. שלחתי להם תמונות כדי להראות להם שאני תקוע במים, ושהילדים שלי בכלל בצד השני של העיר, וכדורסל היה הדבר האחרון שחשבתי עליו. לא חוזה, לא הסוכן שלי, לא רציתי לדבר עם אף אחד, רק רציתי לנסות להבין איך אני מגיע לילדים שלי. ניסיתי לפתור את הבעיות של המשפחה שלי, עם הבתים שלהם, לתקן את הבית שלי, של אמא שלי, של סבתא שלי".
אז איך הגעת לכאן בסופו של דבר?
"החיים היכו בי כשהבנתי שאני צריך לשחק כדורסל כי הכסף מתחיל להיגמר במהירות. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל עומאר סניד (אקס הפועל ירושלים - ר.כ), הוא היה מאוד קרוב לאריאל בית הלחמי, ואני התקשרתי לעומאר ואמרתי לו שאני חייב להשיג עבודה. לא התקשרתי לסוכן שלי, התקשרתי לעומאר והוא אמר לי שאריאל מחפש גארד. ביקשתי ממנו שיסביר לו מה הסיטואציה שלי, שלא התאמנתי במשך כמעט חודש, אני לא בכושר, אני אפילו לא זוכר מתי הפעם האחרונה שנגעתי בכדורסל, אז כשאני אגיע אצטרך שיהיו איתי סבלניים… אריאל אמר 'אני לא רוצה לשמוע את כל זה, פשוט תבוא לפה ותהנה'. איך שנחתתי, זאת היתה אהבה".
בינך לבין עצמך, יצא לך להתמרמר על מה שקרה, להיות עצוב על ההזדמנות הגדולה שברחה לך מהידיים?
"הכל קרה מסיבה. כל דבר בחיי קרה מסיבה מסוימת וקיבלתי את זה, לא כעסתי על זה, כי המשפחה שלי היתה חשובה יותר. היורוליג, כן, פספסתי את זה, אבל אני לא מתחרט על דבר. אני עדיין בשיאי בכדורסל, ואם זה אמור לקרות - זה יקרה. העובדה שהגעתי לגליל היתה הדבר הכי טוב כי אם הייתי מגיע למילאנו כנראה שהייתי עוזב אחרי יומיים-שלושה. כשהגעתי לגלבוע, גם אריאל יגיד את זה, הייתי מופרע. היתה לי גישה רעה, לא הייתי מרוכז ואריאל ידע את זה, אבל הוא תמך בי, אמר לי קח את הזמן שלך, אנחנו כאן איתך. במשחק הראשון הם אמרו לי 'כן, בטח תשחק כמה דקות', ואז אריאל נתן לי 40 דקות… הוא אמר לי - 'אם אתה תדאג לקבוצה, הקבוצה תדאג לך'".
בית הלחמי. "הוא תמך בי" (עודד קרני)
אריאל אמר לי בעבר שאתה שיפרת אותו כמאמן. איך בדיוק?
"הוא לא ויתר עלי, הוא האמין בי ואני הבנתי שאם בנאדם כזה דואג לי ולמשפחה שלי בלי שהוא בכלל מכיר אותי - אני חייב להחזיר לו. הוא הוציא אותי מהמקום הכי גרוע שהייתי בו. באימון הראשון אמרתי לו שאם הוא יעזור לי, אני אעזור לו. הוא שאל אותי למה אני מתכוון והסברתי שאני רואה דברים על מגרש הכדורסל שאחרים לא רואים. אני שחקן ברמה גבוהה. היו למשל תרגילים מסוימים שהתאימו לי, לזאק (לידיי) ולדיאנג'לו (הריסון) וידעתי מה צריך כדי לעזור לזאק להיות השחקן שהוא היום, וידעתי מה דיאנג'לו צריך ואפילו שיניתי בשבילו תרגילים. הייתי חייב כי גדלנו יחד ויצאנו עם אותן אחיות…".
"אין צרות בירושלים"
בראון כבר מכיר מצוין את הכדורסל האירופי, אבל רק העונה זו הפעם הראשונה שהוא ממשיך לשנה שנייה באותה קבוצה. "הייתי ביוון ובטורקיה ובעוד מקומות, אבל המקומות האלה לא הוציאו ממני את האישיות שבי. הם הפכו אותי לבנאדם שידעתי שאני לא. לא נהניתי. למשל בטורקיה, יש יותר לחץ. לוחצים אותך כל היום שאתה חייב לנצח משחקים, תקלע יותר, אז הראש שלך תקוע על זה, ולא על המאמץ הקבוצתי. הם רוצים שתעשה את המספרים שלך ותעזור לנו לנצח בצורה הזאת. בירושלים זה שונה, זו משפחה כאן, האוהדים אוהבים אותנו, הארגון דואג לנו, אין צרות. כולם בחדר ההלבשה מבינים שאם הם ידאגו לחבר שלהם, הוא ידאג להם. וזה היה התהליך שלי בהחלטה להישאר, זאת משפחה עבורי, לא רציתי לעזוב אותה ולהתחיל מחדש במקום אחר, אז הייתי חייב להישאר".
מה גרם להתפוצצות שלך מתחילת העונה?
"אנשים התרגלו שבעונה שעברה הייתי מאוד לא יציב, וכמו שאמרתי, זה בגלל שהתנהלתי לא נכון. אני לוקח את הדברים יותר ברצינות, אבל אני בעיקר נהנה יותר. רוב האנשים לא מבינים שתמיד הייתי כדורסלן טוב, שיחקתי ככה מהתיכון ובסיום התיכון הייתי השחקן מספר 1 בטקסס. שיחקתי לצד שחקנים כמו ברנדון ג'נינגס, גרג מונרו, ווילי וורן, וכולם הגיעו ל-NBA חוץ ממני, אבל זה דחף אותי להמשיך להשתפר".
יותר ויותר אנשים מתחילים לדבר על כך שאתה יכול לשחק ברמת יורוליג. זה עוד יכול לקרות?
"אני חושב על זה, אבל אני גם לא חושב על זה. הפוקוס שלי כרגע הוא להביא כמה שיותר תארים לירושלים. כשהחוזה שלי ייגמר, הסוכן שלי יטפל בזה, לא אני. אבל כשאני צופה ביורוליג אני חושב שכן, אני יכול לשחק שם, אבל זה לא הפוקוס שלי".
קטש. "הוא ובית הלחמי המאמנים הכי טובים שהיו לי בקריירה" (דני מרון)
איך אתה מנתח את עודד קטש בהשוואה למאמנים אחרים ששיחקת עבורם?
"עודד ברמה גבוהה, מבחינת אישיות, הוא מבין את השחקנים שלו. הוא מרגיש שהוא עדיין שחקן, הוא מרגיש צעיר, שהוא עדיין יכול לשחק. הוא מבין מה עובר על שחקנים, מבין מתי דברים לא טובים עבורנו והוא מטפל בהכל בצורה הנכונה. הוא ואריאל בית הלחמי הם בהחלט שני המאמנים הכי טובים שהיו לי בקריירה. כל המאמנים האחרים ששיחקתי עבורם או שלא היתה לי מערכת יחסים איתם, או שלא רציתי לדבר איתם בגלל הגישה שלהם לשחקנים, ואפשר להבין את זה כי הסביבה שלהם דורשת מהם להיות כאלה. אבל עודד למשל, הוא תמיד אותו דבר, וככה גם אריאל, ולכן התחברתי אליהם כל כך".
"חיוך יכול להוציא אותך מהשפל"
אם תשאלו כל שחקן בירושלים, הוא יגיד לכם שבראון הוא אחד האנשים הכי מצחיקים בכל הזמנים. הוא בעצמו כמובן לא בורח מהדימוי, ומסביר: "אני כזה כי כשהייתי בטורקיה למשל, הייתי נכנס לחדר ההלבשה וכולם היו כל כך רציניים. אין שום בעיה בלהיות רציני בעבודה שלך, אבל לפעמים אתה רק רוצה ליהנות, להוריד את הלחץ. לפעמים בדיחה, חיוך או חיבוק יכולים להוציא אותך מהשפל בחזרה למקום הטוב. אם אני אצליח לגרום לשלושה עד חמישה אנשים ביום לצחוק - אני מבסוט".
אבל אתה יודע, ברמות הגבוהות זה אולי עלול להיתפס כמוגזם. אולי יסתכלו עליך כליצן. הכל הרבה יותר רציני ביורוליג למשל
"לכל אחד יש אישיות שונה ואני יודע איך לשנות את זה אם אני חייב, אבל אני תמיד מנסה להישאר שמח. אם אני חושב למשל על פסק הזמן ההוא של ז'ליקו אוברדוביץ'... זה היה משוגע. אני לא אוהב לראות את זה, אבל לפעמים מאמנים יודעים מה צריך כדי להגיע לשחקנים שלהם. והחבר'ה האלה נמצאים בענף כבר שנים אז אולי הם כבר רגילים לזה. אם אני הייתי בפסק הזמן הזה, כנראה שהייתי מקבל את זה אחרת. אם זו היתה העונה הראשונה שלי בטח הייתי בהלם, וכנראה שהייתי מקבל את זה לא טוב. כי באמריקה, זה הכל סביב הכבוד. אני מכבד אותך, אתה תכבד אותי. לא תכבד אותי - אני לא אכבד אותך. זה הבסיס, אף פעם לא להתייחס בחוסר כבוד לאנשים מבוגרים ממני, למשל. אם אתה תהיה איתי כל היום אתה תראה איך אני מדבר לאנשים, כן אדוני, לא אדוני, כן גברתי, לא גברתי, ככה גידלו אותי. קללות לא מדברות אלי ואני כמעט ולא משתמש בשפה הזאת, אבל למשל האחים שלי יותר כאלה".
איפה תהיה בעוד שלוש שנים מהיום?
"אני עדיין אשחק כדורסל. אני רוצה לפרוש בערך בגיל 34, לבלות זמן עם הילדים שלי, אבל אם אשאר בריא, ארצה להמשיך לשחק כדורסל".
בראון. רוצה לפרוש בגיל 34 (לירון מולדובן)