• אני כבר מזהיר שזה אינו טור שבו אני מנתח את המהלכים ההגנתיים של הפועל או מסיק מסקנות מאירות עיניים מהסטטיסטיקה של טנריפה. וזאת, גם מפני שאיני פרשן כדורסל מוסמך וגם מפני שבחלקים נכבדים מהמשחק צפיתי רק דרך הרווח שבין אצבעותיי, כמו ילד שחושש מהקטעים המפחידים בסרט אימה. לכן, כל מה שנותר לי זה בעיקר לשתף בחוויה המטורפת שבה בפעם הראשונה הצטרפתי עם הקבוצה שלי, הפועל ירושלים, לנסיעה בחו״ל ועוד לפיינל פור אירופאי.
• את המסע למלאגה התחלנו במטוס חכור שאורגן במהירות בשביל המשחק, במחיר של טיסה לניו יורק, ללא כבודה , ללא ארוחה, וללא שירות לקוחות שיש לך סיכוי לתפוס אי פעם. כבר במטוס אתה מזהה את התחושה המעורבת שנעה בין ״יאללה חוזרים רק עם גביע״ לבין ״עשינו את שלנו כבר בזה שהגענו לפה. בוא לא נפתח עין״.
• זאת הרגשה משכרת להצטרף עם הפועל ירושלים לחו״ל. זאת לא בדיוק נסיעת נופש. באנו לתת עבודה ביציע. ובכלל אי אפשר לומר שהצפייה במשחק שייכת לקטגוריה של הנאה, ויעיד על כך האפל ווטש שלי שחשב שאני לוקה בהתקף לב לפחות פעמיים. יחד עם זה, במהלך המשחק עלתה בי המחשבה, כמה מענג האסקפיזם המזוקק הזה של הספורט. איזו מתנה זאת כשלמשך שעתיים אין עולם, אין טילים על המשפחות שלנו בבית, אין מטלות ועבודה, רק המשחק עצמו קיים. קפסולת זמן של בריחה. ההכנות למשחק מתחילות בתהלוכה אדומה לאולם (שמזכירה את ההפגנות מהבית אבל עם פסקול שונה לחלוטין), שם כמעט איבדנו את החבר מני שדרך בתוך שלולית בוץ מלאגית בפארק.
לגבי המשחק עצמו - קשה להסביר מה בדיוק הלך שם. חווית הצפיה במשחק באולם שונה לחלוטין מהבית. פה זאת רכבת הרים של רגשות, אין ניתוחי משחק והגנות. לא יושבים לרגע ונותנים תצוגה מפוארת של קהל מסור ולא כל כך שפוי. האמוציות עולות לרמה שמחזירה אותי לימי מלחה הסוערים לפני שלושים שנה, כשיצאתי כנער, צרוד ומותש אחרי כל משחק.
בסוף המשחק - אחרי רבע שלישי מהסרטים , טנריפה מחקה יתרון 15 שלנו וחזרה מהקבר להוביל במשחק. והכל, כמו בכל תסריט טוב מתנקז לזריקה האחרונה של הספרדים בשניות האחרונות. זריקה של שחקן חופשי לשלוש שיכלה לגמור את הסיפור. ואלו בדיוק הרגעים שאתה צופה בכדור כמו בהילוך איטי. כמה זה מטורף שהשניות האלה יקבעו את כל מצב הרוח שלנו לסוף השבוע הקרוב. סל של הספרדים ואנחנו יוצאים מפה חפויי ראש ומנתחים את כל הליקויים של הקבוצה בדרך למשחק העצוב ביותר שקיים בטורנירים - המשחק על מקומות 3-4.
• אבל לא. הזריקה שכל כך אמורה הייתה להיכנס לפני כל חוקי ההיגיון נוחתת בקול ענות חלושה. הפועל מנצחת. איזה טירוף. דזיקיץ׳ שרק לפני מספר ימים נפרד מאימו יורד לחדר ההלבשה בדמעות וגם אצלנו ביציע כמעט ולא נותרו עיניים יבשות. איזו קבוצה מיוחדת יש לנו השנה. קבוצה שלמרות שרבים לא האמינו בה בהתחלה התעלתה מעל ומעבר לעצמה, קבוצה שנלחמת על כל כדור ומלמדת אותנו להינות מהגנת ברזל ובלוקים, לא פחות משלשות ודאנקים.
• כיאה לאוהדי ספורט, שגם האתאיסטים והספקנים ביותר מביניהם מאמינים באמונות טפלות, נגיע למשחק נגד הגרמנים ביום ראשון עם אותם בגדים ותחתונים שלבשנו בחצי הגמר, וננסה לשחזר בדיוק את כל מה שעשינו באותו יום, כולל השקיעה בבוץ של מני בדרך למשחק כדי לא להתחכם ולא לשחק עם הגורל.
• נסיעה כזאת כנראה חייבת להיגמר עם גביע - אבל גם אם לא - אוהבים אותך הפועל. את קבוצה מיוחדת במינה ומועדון שהוא בית ומשפחה. יאללה הפועל.