$(document).ready(function () { setTimeout(function () { $('#Haim_L').remove(); }, 2500); // Remove the element after 3000 milliseconds (3 seconds), you can adjust this value as needed });
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

חי את החלום

הבחורה שגרמה לאסף (שם בדוי) לעלות על טיסה לבירת אנגליה, ברון הסמים שהכיר בטרקלין ה-VIP ואיך הצליח להיכנס אל חדר ההלבשה ולפגוש את כוכבי טוטנהאם. המיליונר שמגשים בכל יום את הפנטזיה של כולנו, בפרק שלישי במסע כדורגל עולמי

אסף
אסף  06.04.18 - 14:51

בוידיאו: תקציר ה-1:3 של טוטנהאם על ריאל בשלב הבתים של ליגת האלופות

הבוקר מרגיש כמו וואקום, התעוררתי לתחושת ריק נורא, חור שחור שבא לי לשאוב לתוכו את כל העולם, כמו קריז. אחרי שבועיים בבירה הבווארית אני מחליט שמיציתי את מינכן. ארזתי את בגדיי בהפגנתיות והזמנתי מונית אל שדה התעופה. כשאני מגיע לשדה אני פתאום מבין שאני אבוד לגמרי, אפילו לא חשבתי לאן אמשיך וזה משעשע אותי. מול העיניים שלי, לצד רשתות רבות ומוכרות ניצב סטארבקס ומתחשק לי שוקו. אני מזמין אחד עם שוקולד לבן, קצפת ומרשמלו ומתיישב מדושן עונג בפינת הבר, זולל אותו בהנאה של זאטוט ומקווה שאני לא מכיר אף אחד בסביבה.

והנה היא מגיעה, יפהפייה ומחויכת, מתקדמת לכיווני כאילו היא לבד בעולם ובכלל לא אכפת לה שהיא הורסת את הרגע האינטימי שלי ושל השוקו שלי. כשהיא בוחרת להתיישב ממש לידי, כאילו לא כל המסעדה פרוסה בפניה, אני כמעט כועס. אבל רק כמעט. "היי, מצטערת להפריע", היא מתנצלת במבטא בריטי מלכותי, בזמן שאני מרחיק ממני את השוקו מספיק כדי שלא תעלה על דעתה שיש בנינו קשר. "אתה יודע מאיזה שער יוצאת הטיסה ללונדון?", "אה..." אני מרגיש איך הלחיים שלי מאדימות, "C4" עונה לה בזריזות הקופאי. "כן, C4" אני מאשר ומסדר את החליפה שלי ברשמיות. "אה, אתה גם נוסע ללונדון?" היא מחייכת באלגנטיות ואני שבוי. לונדון מחכה לי.

אני מתקדם אל הצ'ק אין והיא עומדת שם מנופפת לי, מהתור הרגיל, של האנשים הרגילים. אני נעמד לידה בחוסר רצון. אני לא אוהב לחכות בתור ומתחלחל מהמחשבה שאשב טיסה שלמה בכיסאות הדוחים של מחלקת התיירים, גם אם זה ליד אחת כמוה. "אבל זאת טיסה קצרה, פחות משעתיים" היא מעקמת את האף כשאני מנסה להסביר לה למה עדיף לשדרג לביזנס "לכן, אני מניח שזו לא תהיה חוצפה אם אזמין אותך לשבת לידי, נכון?" אני מבקש מהנציגה לשדרג לה את המושב והיא מודה לי בביישנות. במטוס, בכיסאות המפנקים שלנו, היא מספיקה בתוך 5 דקות בודדות לספר לי איפה גדלה, מה הצבע האהוב עליה, על המשבר הנורא שהיה לה בגיל 5 עם החתול מוריס, ועל הארוס שלה שמחכה לה בשדה. "רגע, מה?!". המשך הטיסה הייתה יותר משמימה ממשחק בלאומית בין עירוני נשר למרמורק.

המטוס נוחת ואני דוהר החוצה. מה לעזאזל אני עושה פה?! רואה כדורגל. יש לי פנטהאוז עצום במרכז הסוהו של לונדון ובכל זאת, לרוב אני מעדיף לקחת חדר במלון כי אני פשוט לא מסוגל לסדר אחרי עצמי. לבסוף אני מביא לנהג המונית את הכתובת לדירה, וכשאני מגיע, הפנטהאוז שלי מצוחצח. בדיוק כפי שהשאירה אותו המנקה האנגלייה שלי, שמגיעה בדרך קבע לנקות את הקטסטרופות שאני משאיר אחרי. אני מתרסק על המיטה ומתחיל לגלול באייפון את המשחקים הקרובים. ריאל מגיעה הערב לוומבלי, לגומלין מול טוטנהאם. המשחק הראשון נגמר ב-1:1 - יתרון לתרנגולים בברנבאו ועכשיו בוומבלי, אני מוכן להתערב שטוטנהאם הולכת להשפיל את הלבנים של זידאן.

צפו בתקציר ה-1:1 של ריאל מדריד וטוטנהאם בשלב הבתים באלופות:

האמת שאף פעם לא ראיתי כדורגל בלונדון. בכל פעם שהייתי פה, זאת הייתה גיחה זריזה של עסקים. מה גם שלא הייתה לי הזדמנות כזו לפני האקזיט, הטיסה למזרח הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי מטוס מקרוב. אני מרים טלפון לאלי, איש עסקים יהודי שחי בלונדון כבר עשור ומבקש שיצטרף אלי. הוא מסרב בנימוס שגורם לי לרצות לנתק לו בפנים, אבל אז הוא מבטיח לסדר אותי עם הכרטיס הכי יקר ומפנק שאפשר להשיג.

הכניסה לאצטדיון היא בדרך מיוחדת, השמורה ללקוחות מיוחדים ומובילה לטרקלין מיוחד ועצום ע"ש בובי מור. המלצר מקבל אותי בחיוך אלגנטי ונראה שהוא מופתע שאני לבד, זה מביך אותי. אני שונא להיות לבד. בבר הקוקטיילים הגדול, אני דורש את הוויסקי המעודן ביותר ונעמד ליד שני בחורים מכובדים כמעט כמוני, אחד מקומי והשני תייר בעל מבטא דרום אמריקאי. אני משתלב להם בשיחה באופן כמעט טבעי והבחור המקומי מתברר כדניאל לוי בכבודו ובעצמו, נשיא המועדון של התרנגולים, ומשהוא מבין שאני יהודי - החיבור מידי. הוא מציע לי להצטרף אליהם למשחק, ברור שאני מסכים.

בזמן שדניאל, שנראה כאילו בלע כפית סחוג תימני, מתרוצץ על טורבו מאדם לאדם באקסטרים מינגלינג, אני נשאר עם הבחור בעל המבטא הדרום אמריקאי, ויקטור נקרא לו, אדם חביב, עגלגל ודברן במיוחד, שבהמשך התברר לי שברשותו קרטל סמים מהגדולים ביותר שבארגנטינה. אנחנו מתיישבים בכיסאות נוטפי היוקרה שלנו, במתחם המיוחד לאנשים המיוחדים ומבקשים מהמלצרית החמודה את כל מה שאפשר לקבל. אני מספר לויקטור על המסע שלי ועל איך הגעתי ללונדון והוא צוחק בפראות ומספר לי על הטירוף שבכדורגל הארגנטינאי ועל הקהל, שבנוי כולו מאוהדי אולטראס בלי יוצא מן הכלל. ויקטור לא מגלה לי שום דבר שלא ידעתי, ובכל זאת כשהוא מדבר על הכדורגל הארגנטינאי, הלחיים שלו מאדימות והוא מדבר כל כך מהר ובלהט שזה גורם לי להתרגש ביחד איתו.

שריקת הפתיחה וכבר בדקה השנייה איסקו מאיים על השער. אני זז באי נוחות בכיסא ומחזיק את עצמי לא לקלל כי אני לא רוצה להיראות בהמה ליד ויקטור. בדקה העשירית הארי קיין מחמיץ וויקטור פורץ בשצף קללות בספרדית, אני מתפקע מצחוק ומבין שלא רק שהוא בהמה כמוני, אנחנו בעד אותו הצד של המגרש. בדקה ה-27, קיירן טריפייר מכניס כדור רוחב לדלה עלי, שמוצא את הרשת ואנחנו מאושרים. אחרי המחצית עלי עושה את זה שוב ועשר דקות מאוחר יותר, אריקסן מוסיף את השלישי והקהל שואג. ויקטור ואני קמים מהכיסא קופצים וחוגגים כנגד המבטים המתנשאים של שאר הפלצנים שביציע. ויקטור כל כך שיכור, שהוא מתחיל לרקוד ולשיר בקולי קולות ואפילו לא מרים את העיניים כשרונאלדו כובש את הראשון והאחרון של ריאל במשחק הזה.

עם שריקת הסיום, אנחנו חוזרים לטרקלין הגדול והמיוחד לעוד דרינק והחבר החדש והשיכור לחלוטין שלי ממשיך לזמר ובין שיר לשיר, ממשיך לספר בהתרגשות על הפרימרה A הארגנטינאית ועל כמה שהליגה האנגלית משעממת בהשוואה אליה. יותר מאוחר מצטרף אלינו שוב דניאל לוי, קורן מאושר. בשיחה קולחת החלפנו ניתוחים ופרשנויות למשחק המטורף ואני בקושי נושם כשהוא מזמין אותנו לחדר ההלבשה, לפגוש את השחקנים.

ויקטור לא סותם את הפה ומספיד את ריאל מדריד והעונה המחורבנת שלה ואני צועד אחרי דניאל דומם, לא מאמין כמה מזל טוב יש לי. כשאנחנו נכנסים לחדר ההלבשה של התרנגולים, אני מעקם את האף - זה לא בדיוק מה שדמיינתי. ה"חדר" שהוא בעצם מתחם שלם, עמוס וגדוש בכל כך הרבה אנשים, שאפילו לא זיהיתי את השחקנים בתוך ההמון והחגיגות. דניאל נעלם בין האנשים וכעבור כמה רגעים מסמן לנו לבוא, אנחנו פוגשים את עלי ואחר כך את סאנצ'ס, לוריס, דאייר ואפילו את קיין וכולם לוחצים לנו את היד וצוחקים אתנו, לפחות כאילו היינו חברים מגן רחל.

האופוריה נמשכת גם כשויקטור ואני צועדים אל היציאה מהשער המיוחד של האנשים המיוחדים, ולמרות כל הערב שעבר עלינו, ויקטור ממשיך להשוות את הכדורגל האנגלי לארגנטינאי ומספר לי שאני חייב להגיע ולראות "כדורגל אמיתי". פתאום הוא נעצר, מעיף מבט חטוף בשעון שלו, מניח את ידו על כתפי ומרצין מבט "אסף, יש בעוד ארבעה ימים סופר קלאסיקו. סופר, לא כמו ריאל מדריד וברצלונה, ריבר פלייט ובוקה ג'וניורס בבואנוס איירס! המטוס שלי יוצא בעוד שלוש שעות, תספיק לארוז?"

הפרק הבא יפורסם ביום שני, ה-16/04