"אני רוצה להקדיש את הספר הזה למשפחה ולחברים שלי, ולכל אלה שעמדו תמיד לצידי, אבל חוץ מהם אני מקדיש מחשבה גם לאותם ילדים שמרגישים קצת מוזר ועושים טעויות בחיפוש אחר דרכם. תמשיכו להאמין בעצמכם והסיפור שלי הוא ההוכחה שכל אחד בסוף יכול למצוא את הדרך הנכונה עבורו" (זלאטן איברהימוביץ', נובמבר 2001).
בחור מורכב, זלאטן איברהימוביץ'. בתור אוהד מילאן אני מאוהב בו, איך אפשר שלא, אבל עד לפני שנתיים לא סבלתי אותו. הפרצוף שלו הופיע לי בסיוטים, אחרי שהוא הכריע דרבי אחר דרבי, אליפות אחר אליפות, והפך את אינטר מילאנו להיות הקבוצה השולטת בעיר. זה נגמר, תודה לאל, ואיברה בצד הנכון, אבל לא ברור אם גם איברה יודע בעצמו לאיזה צד הוא שייך, את מי אוהב ולאן הוא הולך. התוצאה היא "IO IBRA", "אני איברה", האוטוביוגרפיה הרשמית של זלאטן שיצאה לאור בנובמבר. ספר חובה לכל אוהד מילאן, לכל אוהד אינטר, לכל מי שאיטליה והכדורגל שלה חזק בדמו, וכן, גם לאותם ילדים מבולבלים שלא מוצאים את דרכם.
"אפשר להוציא את הילד מהגטו, אבל אי אפשר להוציא את הגטו מהילד" - אמירה קצת מורכבת לישראלי שקורא ספר על כדורגל איטלקי, אבל ב-400 עמודים אפשר להבין כמה שהיא נכונה. כמו בכל סיפור טוב, הגיבור מתחיל מנקודת נחיתות קשה: אבא אלכוהוליסט בוסני, אמא קרואטית וסביבה קשת יום שבדית, שהופכים את זלאטן לילד פרוע שמתמקד בגניבות אופניים מהשכנים ובחלום להיות כמו רונאלדו הברזילאי ולקרוע רשתות בליגה האיטלקית. באותם ימים לא חושב זלאטן על סן סירו ועל נבחרת שבדיה, אלא על מכונית פאר ועל אבא שלו, שממשיך לשתות בבית ולשמוע שירי מלחמה.
הרצון להוכיח ולשבור את סטיגמת הגטו ליווה את זלאטן ממאלמו ועד סן סירו, אבל בתווך הוא עבר מכשולים רבים מול מאמנים, אוהדים, עמיתים לקבוצה וגם מול עצמו. הקבוצה הראשונה בה שיחק מחוץ לשבדיה, אייאקס ההולנדית, היא אולי מקפצה לכדורגלנים שרוצים להתקדם לרמות הגבוהות של אירופה, אבל בתוכה - מתאר איברה - אייאקס היא מקום בודד ואגרסיבי, בו שחקנים מנסים לפצוע אחד את השני באימון כדי שלא יוכלו להפגין בשבת את ביצועיהם מול הסקאוטים. הקורא רפאל ואן דר וארט לא ישמח לקרוא את הספר הזה, כמו גם המנהל המקצועי של אייאקס באותה תקופה, לואיס ואן חאל, שנהג לקרוא לשחקנים בשמות מספרי החולצות שלהם. אז נכון שוואן חאל הוא כבר לא פקטור רציני, אבל תמיד טוב לקרוא על צדיק אחד בסדום: מרקו ואן באסטן, עוד אחד משלנו, שערך שיחות אישיות לאיברה שכללו ביקורת קשה על המאמן רונאלד קומאן, והכנה לליגה האיטלקית, שם משחקים את הכדורגל האמיתי.
איטליה עבור זלאטן היא כבר סיפור אחר. אולי בגלל שהספר נכתב באיטלקית ואולי בגלל שהאיטלקים באופיים הם כמו זלאטן: קשוחים מבחוץ ורכים מבפנים. המעבר ליובנטוס היה נקודת תפנית בקריירה של איברהימוביץ', שתחילתה ביצירת הקשר עם הסוכן מינו ראיולה, והמשכה המפגש עם נשיא יובנטוס דאז לוצ'יאנו מוג'י והמאמן פאביו קאפלו, שידוך שהביא ליובנטוס שתי אליפוית רצופות שנפסלו בגלל פרשת הקאלצ'יופולי. כמו רבים וטובים באיטליה, זלאטן משוכנע שהאליפויות הושגו בצדק על המגרש, אבל מהאווירה הכללית שהוא מתאר, אפשר להבין שטורינו אמנם רחוקה מאוד מסיציליה, אבל אפשר היה לצלם סרט מאפיה אמיתי גם ב"דלה אלפי".
המעבר לאינטר הפך את זלאטן לווינר הגדול של הכדורגל האיטלקי. לא רק בגלל האליפויות הרצופות שאינטר לקחה על המגרש ומחוצה לו, אלא בעיקר בגלל ההתעלות ברגעים הנוראיים כמו המחזור האחרון של עונת 2008, עם צמד שערים מכריע בפארמה שהבטיח לאינטר סקודטו נוסף. בסיום המשחק עבר המאמן רוברטו מנצ'יני שחקן שחקן בחדר ההלבשה וחיכה לתודה איטלקית מנומסת מהחניכים שלו. זלאטן, שעלה לשחק פצוע, הסתפק במילה אחת למאמנו: "בבקשה".
מערכת היחסים של זלאטן עם מאמנים היא די מורכבת. צריך לכבוש אותו לאורך תקופה ולא אחרי דייט אחד או שניים. אבל אצל ז'וזה מוריניו זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, ושיתוף הפעולה בין השניים הביא לעונה שכל אוהד מילאן רוצה לשכוח.
אבל שום דבר לא הכין את זלאטן למפגש עם "הפילוסוף" פפ גווארדיולה. המעבר לברצלונה בקיץ 2009 היה חלום מבחינת זלאטן, שרצה לשחק במועדון הטוב בעולם ולזכות סוף סוף בליגת האלופות. לאחר פתיחה רצחנית שכללה שער ניצחון מול ריאל בקאמפ נואו ("הרגשתי שהאיצטדיון מתפוצץ כמו הר געש") מצא את עצמו זלאטן בנתק מול מאמנו, עם חברים לקבוצה שמזכירים ילדים טובים בכיתת מחוננים, ובלי מוריניו שזוכה עם אינטר בצ'מפיונס ליג ומדיח את זלאטן בחצי הגמר.
הנתק עם גווארדיולה לא היה דבר של מה בכך. זלאטן מתאר יחסים עכורים עם מאמן שבמשך חצי שנה לא החליף איתו אפילו "בוקר טוב", ובניגוד למוריניו גם לא שלח SMS ולא הזמין אותו לקפוצ'ינו בבר. בקיץ לאחר מכן שוחרר זלאטן בצורה חד צדדית, והעלבון עדיין צורב בגופו הגדול. גווארדיולה, מומחה לאיטליה ולתרבות הכדורגל שלה, הספיק בוודאי כבר לקרוא את הספר, וסביר להניח שהוא לא תופס מקום של כבוד בארון שלו.
50 מיליון יורו שילמה ברצלונה על זלאטן, והיא שיחררה אותו למילאן תמורת כ-20 מיליון אחרי עונה בה כבש יותר מ-20 שערים בכל המסגרות. "העסקה הגרועה בתולדות המועדון", מתגאה זלאטן. אבל האכזבה מקאמפ נואו התחלפה מיד בסן סירו הישן והטוב, והפעם (מבחינתי) מהצד הנכון. מילאן רכשה את איברה ורוביניו, ולאחר שבע שנים רזות זכתה שוב באליפות איטליה.
במילאן הרגיש זלאטן בבית מהרגע הראשון, זאת למרות ששנתיים לפני כן שיחק בצד השני של העיר. בדרבי הראשון הכריע זלאטן את אינטר בפנדל מדויק מתחת ל"קורבה נורד", יציע האוהדים השרופים של אינטר, אותם אוהדים שריגשו אותו עד דמעות עם ברכות להולדת בנו הראשון מקסימיליאן, ואותם אוהדים שהוא מכנה לאחר מכן "האוהדים הגרועים בעולם". אבל גם בעונה גדולה שכזו "השתחרר לו הזלאטן". במחזורי ההכרעה של העונה הוא נעדר בגלל שני כרטיסים אדומים מיותרים, באשמתו הישירה, שכמעט עלו למילאן באובדן התואר. הנה לנו, מיסטר זלאטן ודוקטור איברהימוביץ'.
"IO IBRA" הוא אולי לא הספר על הכדורגלן הגדול או הנאמן בכל הזמנים, אבל הוא ירגש כל חובב כדורגל אמיתי שרוצה לדעת מה באמת קורה על הדשא בסן סירו, וגם במגרש האימונים, בחניה ואפילו בנבחרת שבדיה, שנראית לנו תמיד חבורה נחמדה ולא מזיקה, אבל מספקת מאגר סיפורים שלא היו מביישים את נבחרת ישראל.
וזלאטן? שיתרכז בדרבי ביום ראשון, שייתן בראש למנוולים. ושיגמור את הקריירה במילאן, כי אין לי כוח לשנוא שוב את האיש הזה.