הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

בלדה לחוזר: הקאמבקים שצלחו, ואלו שפחות

מברקו ועד בניון, זהבי לידיעתך: כך תדאג שהשיבה שלך תיזכר לטובה

אבישי סלע
אבישי סלע  26.06.22 - 16:15

הפרק האחרון באגדה של ערן זהבי נכתב ברגעים אלה ממש. החלוץ הישראלי, שצמח בהפועל תל אביב והפך לבכיר הבנים דווקא במכבי תל אביב, סוגר את פרק חו"ל בקריירה שלו - אחרי ארבע שנים בסין ועוד שנתיים בהולנד - וחוזר לכדורגל המקומי, ולקבוצה שמשמשת לו בית בארץ. בלומפילד הצהוב יתקשט לכבודו, וזהבי ינסה בטאץ' ווינרי אחרון (כמו שעשה כל הקריירה) לתת לאוהדים עוד זיכרון אחד טוב מקריירה מפוארת.

  • הוא חזר: ערן זהבי חתם במכבי תל אביב
  • השיחות עם איביץ' וגולדהאר נחשפות: מאחורי הקלעים על חזרת זהבי
  • בלי הבטחה לתפקיד מקצועי: החוזה של זהבי
  • יעקוף את מזרחי? מרוץ זהבי למלכות השערים
  • אלון מזרחי: "קשה לי להאמין שזהבי ישבור את השיא"
  • מי הפייבוריטית לאליפות? הצביעו בסקרים
  • ואחת הקלישאות הגדולות סביב הכדורגל הישראלי הן ש"מי שחוזר לארץ, לא גומר טוב". שדינו של קאמבק ל"ביצה" המקומית אחד - חזרה כושלת, חוסר יכולת להתחבר לקהל ופרישה כשזוכרים ממך את הרע, הרבה יותר מאשר את הטוב. והרי זהבי הוא לא היחיד שמתחבט עם השאלה הזאת; גם ביברס נאתכו וניר ביטון נשאלים לא פעם האם יבחרו לסיים את הקריירה בישראל, או לפרוש בחו"ל. ולרגל השלב הזה של חייהם הספורטיביים, יצאתי לבדוק את המיתוס: האם באמת קאמבק לכדורגל הישראלי פירושו, בהכרח, כישלון?

    לא מעט שחקנים ישראלים גדולים בחרו לא לסיים את הקריירה שלהם בישראל. רוני רוזנטל, אגדה ישראלית אמיתית, הוא כנראה הדוגמא הבולטת שבהן; אבל גם דודו אוואט, למשל, בחר לתלות את הנעליים בשפה זרה, וככל הנראה גם ליאור רפאלוב. בעולם, אגב, ההחלטה לעשות קאמבק לקבוצת האם בסוף הקריירה היא לא מובנת מאליה, ולרוב לא מתרחשת. "סגירת המעגל" נפוצה בעיקר בדרום אמריקה וספציפית בארגנטינה - שם אגדות כמו אריאל אורטגה או קרלוס טבס חזרו למועדוני האם בשביל לתת כבוד ולקבל כבוד.

    אז הנה הניסיון שלנו להפריך או לאשש את הקלישאה: לקחנו שבעה שחקנים שהעבירו פרק משמעותי בקריירה שלהם בחו"ל, והחליטו בסופו של דבר לסיים אותה בישראל. ניסינו גם לדרג: האם הקאמבק שלהם היה מוצלח או פחות מוצלח? הנה הממצאים.

    הקאמבקים שלא צלחו:
    אייל ברקוביץ'
    קיצור תולדות הקריירה: בן קיבוץ רגבה שהפך לאחד מגדולי השחקנים בהיסטוריה הישראלית. מי שעלה לבוגרים ב-1989 במכבי חיפה, שיחק בה שבע שנים עד שנמכר לאנגליה - שם שיחק בסאות'המפטון, ווסטהאם, סלטיק, בלקבורן, מנצ'סטר סיטי ופורטסמות'. תשע שנים העביר ברקוביץ' באי הבריטי, עד שהחליט שזה הזמן להיפרד בבית.

    סיפור הקאמבק: בקיץ 2005 ברקוביץ' החליט שסוף הקריירה האירופית שלו הגיע. הוא כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע שסגר פרק אחד, כשהרצון שלו היה לסיים את הקריירה בקבוצה בה גדל - מכבי חיפה. אלא שבדרך עמדו הבעלים יעקב שחר והמאמן דאז, רוני לוי, שהחליטו יחד שהם לא מעוניינים בברקוביץ'. "הקוסם" בחר ללכת ליריבה, מכבי תל אביב, זו שבדיוק חגגה באותה עונה את שנת המאה שלה. כך נבנתה קבוצת ה"גלאקטיקוס" המפורסמת, יחד עם ג'ובאני רוסו ואבי נמני. העונה שהחלה ברעש גדול, נגמרה בהתרסקות מפוארת על הדשא - ומחוצה לו. ברקוביץ' סיים את עונת הפרישה, שהיתה אמורה להיות אקורד סיום מפואר, עם שני שערים ושני בישולים בלבד ב-25 הופעות. אחר כך, בראיון לסרט "פליימייקר" שיצר סביבו דני ענבר, הוא הודה בגילוי לב: "לא למדתי מהטעות של חיים (רביבו)". וגם אל רביבו עוד נגיע.

    בשורה התחתונה: מדובר בקאמבק לא מוצלח. ברקוביץ' חלם לסגור מעגל בצורה יפה, ולקבל כבוד, אבל הסוף במכבי ת"א זכור בעיקר בגלל קללות לשופטים, פרובוקציות מיותרות, סיפורי בריחות לחמת גדר - ומעל הכל, הוא לא הזכיר את הכדורגלן הנדיר שדהר על הדשא של הפרמיירליג.

    חיים רביבו
    קיצור תולדות הקריירה: עוד אגדת כדורגל מקומית. ילד שגדל באשדוד, עלה לבוגרים בשנת 1990 כשהיה בן 18, ושיחק בבני יהודה, הפועל תל אביב ומכבי חיפה - עד שעבר בקיץ 1996 לספרד. מאז, החלה קריירה אירופית מפוארת בת שבע שנים - במסגרתה שיחק בסלטה ויגו, פנרבחצ'ה (כולל זכייה באליפות טורקיה) ומעבר מתוקשר וסוער ליריבה הגדולה גלאטסראיי. הפרק הזה נגמר בשנת 2003.

    סיפור הקאמבק: אם במקרה של ברקוביץ' הנסיבות לא תאמו את הרצונות, הרי שבמקרה של רביבו - הכל נתפר למידותיו. בקיץ 2003 הוא חזר הביתה, תרתי משמע, לעיר שבה גדל. קבוצת הכדורגל המאוחדת מ.ס. אשדוד, שהוקמה ארבע שנים קודם, נתנה לו הזדמנות אדירה לסיום מכובד. קבוצת כוכבים, כולל החברים יוסי אבוקסיס ואסי דומב, נבנתה סביבו - עם חלומות אפילו על תואר אליפות היסטורי למועדון. אבל, כאמור, למציאות יש חוקים משלה. בפועל, רביבו אמנם כבש שישה שערים ב-13 הופעות, אבל אז נפצע באמצע העונה ופרש באופן שקט. אשדוד, אגב, סיימה את העונה ההיא רק במקום השביעי בטבלה.

    בשורה התחתונה: למרות שברמה הסטטיסטית, מדובר בנתונים לא רעים לרביבו, שהיה אז בן 32, קשה להגיד שמדובר במה שהוא חלם עליו. בסופו של דבר, זה היה קאמבק שכולו תחושת פספוס גדולה.

    יוסי בניון
    קיצור תולדות הקריירה: ככל הנראה, הקריירה הגדולה ביותר של שחקן ישראלי. בניון שנולד בדימונה, עלה לבוגרים ב-1997. עונה אחת העביר בהפועל באר שבע, עוד ארבע במכבי חיפה - במהלכן זכה בשתי אליפויות ומלך על הליגה הישראלית ללא עוררין. ב-2002 הוא עלה לשלב הבא; עבר לאירופה, שם שיחק בראסינג סנטאנדר הספרדית - ומשם חתך לאנגליה, עם מעבר בווסטהאם, צ'לסי, ליברפול וארסנל. שעת הקאמבק הגיעה בשנת 2014.

    סיפור הקאמבק: במקרה של בניון, הוא חזר הישר לזרועותיה של מכבי חיפה. הירוקים ספרו כבר שלוש שנים בלי תואר אליפות, וחיפשו משהו שילהיב אותם מחדש. יחד עם הקמתו של אצטדיון סמי עופר בעיר, הקאמבק של בניון היה אמור להיות החותמת לכך ש"חיפה חזרה". איך זה נגמר? הרבה פחות מרשים. בניון כבש חמישה שערים ובישל עוד ארבע בעונת 2014/15, אבל הירוקים היו רחוקים מאוד ממאבק האליפות. זה נמשך גם שנה אחרי, תוך כדי עימותים וסכסוכים עם הקהל הירוק. במאי 2016, דקה לאחר שהקבוצה שלו זכתה בגביע המדינה, הוא רמז בשידור ישיר על מעבר דרמטי - דווקא למכבי תל אביב. משם, הקריירה קצת הלכה לאיבוד; בניון מיעט לשחק במכבי ת"א, אחרי עונה אחת עבר לבית"ר ירושלים, דילג בדרך במכבי פ"ת - וחזר לאקורד סיום בבית"ר, שם גם תלה את הנעליים בגיל 39.

    בשורה התחתונה: אין דרך להגדיר זאת מלבד אכזבה. בניון זכור בתודעה של כולנו בתור הילד הנמרץ, הקצת חצוף (במובן החיובי), שעשה קסמים על הדשא. מה שייזכר מהפרק האחרון זו תחושה, שנויה במחלוקת, לפיה הוא לא פרש בזמן הנכון.

    טל בן חיים (הבלם)
    קיצור תולדות הקריירה: סיפור של מקצוענות חסרת פשרות. ילד מראשון לציון שעלה לבוגרים בשנת 1998, שיחק שש שנים וזכה באליפות עם מכבי תל אביב. בקיץ 2004 הוא יצא לאנגליה - לקריירה שתימשך לא פחות מ-11 שנה. בדרך עברו בולטון, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי (רגע לפני עידן הכסף הגדול), סנדרלנד, פורטסמות', ווסטהאם, קווינס פארק ריינג'רס, סטנדרד ליאז' וצ'רלטון. בשנת 2015, הוא הבין שהסיפור נגמר.

    סיפור הקאמבק: ביוני 2015, בן חיים חזר למקום הטבעי שלו - מכבי תל אביב. הצהובים ששלטו בליגה עם שלוש אליפויות דורסניות, הביאו את בן חיים כדי להשרות מעט ניסיון על ההגנה, כולל השוער הצעיר והמבטיח פרדראג ראיקוביץ'. בן חיים היה שותף לקבוצה שהעפילה באופן היסטורי לשלב הבתים של ליגת האלופות, אבל כאן פחות או יותר נגמר החלק ההישגי שלו. בן חיים שיחק עוד שנתיים במכבי, אחר כך עבר לבית"ר ירושלים בעידן משה חוגג - אבל פרש בקול ענות חלושה, כשהוא לא ממש משחק כדורגל.

    בשורה התחתונה: אצל בן חיים לא היו יומרות, כמו במקרה של ברקו, בניון או רביבו. ובכל זאת, קשה להגיד שהוא זכה לכבוד הראוי לאחד הבלמים הגדולים בכדורגל הישראלי. בסופו של דבר, בן חיים פרש בשקט - בלי רעש וצלצולים, רחוק מקבוצת האם בה גדל ושיחק רוב חייו, ובלי כבוד אחרון מהאוהדים.

    הקאמבקים שצלחו:
    בירם כיאל

    קיצור תולדות הקריירה: הסיפור היחיד ברשימה שלנו שעדיין נמשך, תוך כדי שהכתבה הזו נכתבת. כיאל שנולד בג'דיידה, עבר מהפועל המקומית בגיל נוער לקבוצה הגדולה של האיזור - מכבי חיפה, כמובן. הוא עלה לבוגרים בשנת 2006, שיחק ארבע שנים בירוק - והיה שותף לתואר האליפות ב-2009, כולל השער שהביא את האליפות הזאת נגד מכבי נתניה בקופסא. בקיץ 2010 הוא החל בקריירה שנמשכה עשר שנים - בסלטיק, ברייטון וצ'רלטון. בשנת 2020, הוא חזר למקום בלתי צפוי.

    סיפור הקאמבק: כיאל בחר לחתום דווקא בבני סכנין. מועדון שלא נחשב גדול בכדורגל שלנו, אבל כזה שהעניק לכיאל את מה שרצה - את השטח להיות "הבוס". כיאל סוגר בימים אלה את העונה השנייה שלו בסכנין, שלא זוכה באליפות - אבל כיאל לא מבייש את הפירמה. הוא בא לסכנין בעונה שבה היא נדרשה למבוגר אחראי, בעונה שעברה עזר לה להישאר בליגה בתנאים לא קלים, והעונה - הוא היה חלק משמעותי בקבוצה שסיימה בפלייאוף העליון. הסיפור של כיאל, כאמור, עוד נרשם - אבל הוא אחד הסיפורים היפים של הכדורגל שלנו.

    בשורה התחתונה: החזרה של כיאל איננה "קאמבק קלאסי", על פי חוקי הז'אנר. ובכל זאת, היא מודל נכון לכדורגלן שידע לחזור ברגע המתאים, למקום שיקבל אותו בברכה, ויעניק לו הזדמנות לבטא את עצמו ספורטיבית. ביום שבו כיאל יתלה את הנעליים, זה בוודאי ייגמר בצורה יותר מכובדת ממה שגדולים ממנו השיגו.

    אליניב ברדה
    קיצור תולדות הקריירה: סיפור של באר שבע. ברדה ערך את הופעת הבכורה שלו בשנת 1998, ושיחק חמש שנים בקבוצת נעוריו, כולל חזרה לליגת העל. לאחר מכן, הכסף משך אותו לקבוצות הגדולות - שנתיים במכבי חיפה, ושנתיים נוספות בהפועל תל אביב. ב-2007 הוא יצא למסע האירופי שלו - שנמשך שש שנים, בקבוצה אחת - ראסינג גנק מבלגיה. ברדה זכה איתה באליפות ובעוד שני גביעים, ושיחק יחד עם כשרונות דוגמת טיבו קורטואה וקווין דה בריינה. אחרי שהפך לאחת מאגדות המועדון הבלגי, בקיץ 2013 - הוא חזר.

    סיפור הקאמבק: ברדה זכה להצעות מכל הקבוצות הגדולות, אבל בסופו של דבר חזר אל המקום שבו הלב נמצא - באר שבע, כבר אמרנו? ב-2013 הוא חזר לקבוצת נעוריו, כדי לסגור מעגל. בשנתיים הראשונות, כשב"ש עוד שיחקה בווסרמיל המיושן, הם היו קרובים - אבל לא הצליחו לעבור את מכבי תל אביב. ואז הגיעה עונת 2015/16, אצטדיון הטרנר החדש, והמעגל שנסגר אחרי 40 שנה עם אליפות. ברדה זכה בעוד שתיים, כולל קמפיין מוצלח בליגה האירופית ופרש בתור אגדה ב-2018 מול הקהל הביתי. סיום מהאגדות.

    בשורה התחתונה: זהו, כנראה, ה"הפי אנד" הקלאסי. סגירת מעגל מושלמת, שמתבטאת גם בהישגים - וגם בג'וב אחרי סוף הקריירה, כשברדה הוא הבוס המקצועי במועדון, והיום אפילו עומד על הקווים ומצליח לא רע. ברדה וזהבי אמנם היו יריבים בשעתו, בקרבות האליפות כמו גם במאבק על תואר "שחקן העונה", אבל זהבי ירצה לקוות לקאמבק מהסוג שאליניב ייצר סביבו באצטדיון טרנר. שחקן ששינה היסטוריה של מועדון שלם.

    אלי אוחנה
    קיצור תולדות הקריירה: סיפורה של אגדה ירושלמית. אוחנה עלה לבוגרים בשנת 1980, ושיחק שבע שנים בקבוצת נעוריו, בית"ר ירושלים. בדרך הוא זכה איתה באליפות ושני גביעים מקומיים, והפך אותה ממועדון קטן ל"קבוצה של המדינה". ב-1987, אחרי האליפות ההיסטורית, הוא החל קריירה אירופית בת ארבע שנים: שלוש במכלן הבלגית, איתה גם זכה בגביע אירופה למחזיקות (כשהוא מבשל את שער הניצחון בגמר) ועוד שנה אחת, פחות מוצלחת, בבראגה מפורטוגל. בשנת 1991, הסיפור האירופי נגמר - וסיפור חדש, ומדהים, החל.

    סיפור הקאמבק: בקיץ 1991, בית"ר ירושלים היתה במשבר. זה עתה היא ירדה לליגה הארצית, כשכל זכר לקבוצה שארבע שנים קודם חגגה אליפות - נמחק. משה דדש, שהיה היו"ר, החליט שמה שיוציא אותו מחושך לאור - יהיה המלך הבלתי מעורער. למרות פלרטוט עם הפועל תל אביב, בסופו של דבר - ואחרי מאמץ כלכלי אדיר - אוחנה חזר לירושלים, בליגה השנייה. אבל מכאן התפתח סיפור נפלא, כשהוא סוחב את בית"ר לעליית ליגה - ומיד לאחר מכן, בעונת 1992/93, לאליפות דומיננטית מאין כמוה. אוחנה יביא לבית"ר עוד אליפות, ב-96/97 יחד עם איציק זוהר, עד שבתחילת עונת 1997/98 נכנע לפציעה קשה בברך. אוחנה פרש בשנת 1999, הפך למנג'ר של בית"ר - ועד היום, זכור כשם נרדף למועדון שבו גדל. בית"ר "אוחנה" ירושלים.

    בשורה התחתונה: כשמדברים על קאמבק לכדורגל הישראלי, זו הדוגמא הבולטת ביותר לקאמבק שהצליח. גם כאן צריך לומר שזה לא קאמבק מהסוג של זהבי; אוחנה, אחרי הכל, חזר בשיא הקריירה שלו (בגיל 27) ולא בסוף. ובכל זאת, מפתה להשוות כי יש לא מעט קווים מחברים בין השניים - יכולת ההתנסחות, גם המחלוקת ששניהם מעוררים אצל יריבים מהצד השני. ואולי עוד קו מחבר יש בין השניים; אוחנה חזר לבית"ר והחזיר אותה להיות המועדון מספר אחת בישראל. וזה, הרי, הגורל שזהבי רוצה לראות - גם במכבי תל אביב שלו.